Parashas Shemini ינימש תשרפ · God, and had not seized it for himself (Rashi), or been...

ArtScroll® Series

Rabbi Nosson Scherman/Rabbi Meir ZlotowitzGeneral Editors

Parashas Shemini / פרשת שמיני

Reproduced from the ArtScroll Stone Edition Chumash with permission of the copyright holder ArtScroll / Mesorah Publications Ltd

א ט ב

ג

ד

ה

ו

ז

ח

ט

PARASHAS SHEMINI

רש“י

(Megillah 10b). What sadness could there have been on that joyous first day of Nissan? R’ Yisrael of Rizhin notes Sforno’s comment that until the sin of the Golden Calf, there was no need for a center of holiness; every Jew was worthy of the Divine Presence. After that calamitous national downfall, it became necessary to build a Tabernacle as a resting place for the Shechinah. If so, it was truly sad that the Tabernacle was dedicated, because the joy was mixed with the realiza-tion that the people had forfeited their opportunity for even greater holiness.

ישראל -And the elders of Israel. Although the com — ולזקני mand to bring the offerings listed below was addressed only to Aaron, Moses wanted the elders to hear for themselves that Aaron had been elevated to the office of Kohen Gadol by God, and had not seized it for himself (Rashi), or been given the post by his brother in an act of nepotism.

A young bull. God chose a bull for Aaron’s — עגל בן־בקר .2sin-offering to show that by offering this animal, Aaron would be forgiven for his role in the sin of the Golden Calf (Rashi).

9.♠ The Priestly Service begins.

At the end of the previous Sidrah, Aaron and his sons were instructed to remain at the Tent of Meeting for seven full days while Moses performed the inauguration service, which began on the twenty-third of Adar. Each day for seven days, Moses erected the Tabernacle, performed the entire service himself, and disassembled the Tabernacle when the service was done. The inauguration period climaxed with the consecration of Aaron and his sons as Kohanim on the eighth day. From that moment onward, only Kohanim were eligible to perform the Tabernacle service. This chapter begins on the first day of Nissan, the eighth day of the inau-guration service. On that day, the Tabernacle was erected permanently and the Kohanim assumed their new role. This Sidrah describes the special service the newly consecrated Kohanim performed on the day they achieved their new status.

יהי .1 יהי It was. The Sages teach that the word — ו� often ו�indicates that trouble or grief is associated with the narrative

להשרות שכינתו במעשה (ד) כי היום ה’ נראה אליכם. ג): ד; ת“כ שם (שם ידיכם (ת’’כ שם ד) לכך קרבנות הללו באין חובה ליום זה: (ז) קרב אל המזבח.ח): (שם נבחרת לכך בוש לו משה למה אתה לגשת אמר וירא בוש שהיה אהרן עזים שעיר העם. קרבן האיל: עולתך. ואת בקר: בן עגל חטאתך. את למד: אתה ומכאן י.) (ר“ה הוא שנה בן עגל שנא’ מקום כל וכבש. ועגל

ניסן, שהוקם המשכן שמיני למלואים, הוא ראש חודש (א) ויהי ביום השמיני. דמלואים מכילתא ת’’כ (פ’’ז; עולם בסדר השנויות עטרות עשר ונטל ביום בו שמיני פרשתא א:א; שבת פז:): ולזקני ישראל. להשמיעם שעל פי הדבור אהרן נכנס ומשמש בכהונה גדולה ולא יאמרו מאליו נכנס (תנחומא שמיני ג): (ב) קח [שעשה] העגל מעשה על זה עגל ע”י הקב”ה לו שמכפר להודיע עגל. לך

אונקלוסמשה א קר� ה א� תמינ� א ביומ� ה הו� א ו�ר אמ� אל: ב ו� בי ישר� הרן ולבנוהי ולס� לא�א את� ט� ר תורי לח� ל ב� ך עג� ב ל� הרן ס� לא� : יי� ם קד� רב וק� למין ש� א ת� על� ל� ר ודכ�סיבו ר למימ� לל תמ� אל ישר� בני ג ועם ר ואמ� ל ועג� א את� ט� לח� עזין ר ב� צפיר ר א: ד ותור ודכ� ת� על� למין ל� א ש� בני שנ�יי� ם קד� א ח� ב� לד� א י� קודש� ת לנכס�א דין ח ארי יומ� א במש� א דפיל� ת� ומנח�די ת י� ה ונסיבו לכון: מתגלי יי� ד� א ר� יק�וקריבו א זמנ� ן שכ� מ� ם קד� ל� משה קיד פ�ר משה אמ� : ו ו� ם יי� מו קד� א וק� ל כנשת� כ�עבדון ויתגלי קיד יי� ת� א די פ� מ� דין פתג�הרן לא� משה ר אמ� ז ו� : יי� ד� א ר� יק� לכון ת וי� ך את� ט� ח� ת י� ועבד א דבח� למ� ב קר�ועבד א מ� ע� ל וע� ך על� ר פ� וכ� ך ת� על�די א כמ� עליהון ר פ� וכ� א מ� ע� ן קרב� ת י�ונכס א דבח� למ� הרן א� ח וקרב : יי� קיד פ�ריבו ט וק� לה: די א את� ט� דח� א עגל� ת י�אצבעה ל וטב� לה א דמ� ת י� הרן א� בני א דבח� מ� ת רנ� ק� ל ע� ב ויה� א בדמ�א: דבח� דמ� א ליסוד� אריק א דמ� ת וי�

פרשת שמיניי ולזקנ6 יו נ7 ולב� הרן לא9 ה מש א ר> ק� שמיני ה� יום ב� יהי ו�את ט@ ר לח� Aק גל בן־ב� Cע ך� ח־ל הרן ק� יאמר אל־א9 ל: ו� Fא ישר�ל א6 י ישר� Gי יהוה: ואל־בנ Gב לפנ קר6 ם וה� Iה תמימ Jיל לעל Kואבש Lכ ו� גל וע את ט� לח� יר־עזים Nשע קחו לאמר ר Cב תד�י Cלפנ ים לזבח� מ יל לשל� א� ה: ושור ו� Rם לעל Sה תמימ נ@ י־ש� Fבנם: Tה אליכ Uיום יהוה נרא י ה� Vמן כ ש7 ה ב� ה בלול> Jיהוה ומנחיקרבו ד ו� Wי אהל מוע ה אל־פנ6 ה מש ר צו> Xת אש יקחו א ו�ר ב@ ד� ה� ה Lז ה מש יאמר ו� יהוה: י Gלפנ מדו ע� י9 ו� ה עד� ל־ה> כ�יאמר ם כבוד יהוה: ו� א אליכ] Uעשו ויר ה יהוה ת9 Uאשר־צו אתך� Rט את־ח� ה עש ו9 ח� מזב אל־ה� ב קר[ הרן ל־א9 Tא ה משן רב[ את־ק� ה עש ו9 ם ע7 ה� ובעד דך� ע� ב9 ר Gפ וכ� ך� ת ואת־על�הרן א9 ב Kיקר ו� יהוה: ה Uצו ר אש] כ9 ם עד� ב9 ר Cפ וכ� ם ע� ה�בו קר י� את אשר־לו: ו� Jט ח� גל ה9 Gט את־ע ישח_ ח� ו� Wמזב אל־ה�ן ית6 ו� ם ד� ב� עו אצב� יטבל ו� יו אל� ם ד� את־ה� הרן א9 בני : ח� Fמזב ה� אל־יסוד ק צ� י� ם ד> ואת־ה� ח� Wמזב ה� רנות ל־ק� ע�

ט / א־ט 588 / ספר ויקרא


The

Priestly

Service

Begins

9

they realized that God was ready to accept their offerings in atonement for their sins, they gathered eagerly and joyously (Sifra ).

דבר .6 יאמר משה זה ה� Moses said: This is the thing. Referring — ו�to this service, Moses said this to reassure the people that the glory of HASHEM would appear to them this day as a result of Aaron’s performance of the service for the first time (Rashi).

Moses told the people that after they carried out God’s command, His glory would appear to them. This concept is fundamental to Jewish faith, that first a Jew must dedicate himself to obeying the will of God, and untold beneficial results will flow from it. At the Splitting of the Sea, for ex-ample, the Jews plunged into the waters, and, in reward for their faith, God showed them unprecedented miracles and a higher degree of revelation than was experienced even by the prophet Ezekiel. Such was the resolve that moved the people to declare to Moses that they were ready to perform all the commandments even before they knew what God would ask of them (Exodus 24:7; Shabbos 88a). Once a Jew displays his trust in God, God will reciprocate with every manner of blessing (R’ Aharon Kotler).

ב .7 Come near. Aaron was overawed and ashamed — קר�to approach the Altar [because of his role in making the Golden Calf]. Moses encouraged him, saying, ‘‘Why are you ashamed? It is for this [to fill the position of High Priest] that you have been chosen!’’ (Rashi).

Degel Machaneh Ephraim comments homiletically, ‘‘It is precisely because you possess the attribute of shame that you have been chosen; God despises the haughty.’’

ד העם And for the people. Indirectly, Aaron’s personal — ובע�offering was an atonement for the people as well as himself, because one cannot atone for others unless he is himself free from sin (Bava Metzia 107b). Only after Aaron had atoned for himself could he bring the communal offerings listed in verse 3 (Ibn Ezra).

בר .3 Speak. The verse does not specify who was — תד�commanded to make this statement to the Children of Israel. Ramban offers three alternatives: (a) The honor was given to Aaron in order to enhance his prestige; (b) Moses directed everyone present to speak to the people, both Aaron and the elders [but he spoke in the singular because each of them was to bear individual responsibility for conveying the command to the people]; (c) Moses told each of them what he was to do; after directing Aaron to prepare his offerings (v. 2), he now instructed the elders to arrange for the offerings of the nation.טאת לח� -A he-goat for a sin-offering. The sin — שעיר־עזים offering of the people was a he-goat, while that of Aaron was a calf (v. 2). Targum Yonasan comments that Aaron’s offering atoned for the sin of the Golden Calf, while that of the people atoned for the sale of Joseph. Those sins stemmed from different root causes, and the different ani-mals required by the Torah were reflective of the character flaws that caused the sins and needed atonement. When the people demanded that Aaron build them a ‘‘god’’ to take the place of Moses, they suffered from excessive dependence on him. They thought that they could not endure without Moses or something to take his place — therefore, Aaron brought a calf, which always follows its mother submissively. When the brothers sold Joseph, however, they signified a rebellious instinct, for they refused to accept Jacob’s choice of Joseph as the leader of the family. They behaved like a brazen goat, so that was the animal that atoned for their sin (R’ Yosef Dov Soloveitchik).נראה .4 HASHEM appears. The degree of Shechinah — ה’ [Divine Presence] that their offerings would bring about was manifested by the descent of a Heavenly fire which represented God’s appearance among the people (v. 24, Rashbam).כל־העדה .5 יקרבו .And the entire assembly approached — ו�The people had not been instructed to approach, but when

PARASHAS SHEMINI1

It was on the eighth day, Moses summoned Aaron and his sons, and the elders of Israel. 2 He

said to Aaron: Take for yourself a young bull for a sin-offering and a ram for an elevation-

offering — unblemished; and offer [them] before HASHEM. 3 And to the Children of Israel speak

as follows: Take a he-goat for a sin-offering, and a calf and a sheep in their first year — unblem-

ished — for an elevation-offering. 4 And a bull and a ram for a peace-offering to slaughter before

HASHEM, and a meal-offering mixed with oil; for today HASHEM appears to you.5 They took what Moses had commanded to the front of the Tent of Meeting; and the entire as-

sembly approached and stood before HASHEM. 6 Moses said: This is the thing that HASHEM has

commanded you to do; then the glory of HASHEM will appear to you.7 Moses said to Aaron: Come near to the Altar and perform the service of your sin-offering and

your elevation-offering and provide atonement for yourself and for the people; then perform the

service of the people’s offering and provide atonement for them, as HASHEM has commanded.8 Aaron came near to the Altar, and slaughtered the sin-offering calf that was his. 9 The sons

of Aaron brought the blood to him. He dipped his finger into the blood and placed it upon

the horns of the Altar, and he poured the [remaining] blood upon the foundation of the Altar.

589 / VAYIKRA/LEVITICUS 9 / 1-9


י

יא

יב

יג

יד

טו

טז

יז שני

יח

יט

כ

כא

כב

כג

כד שלישי

רש“י

Heavenly fire descended upon the Altar (Rashbam to v. 13; Haamek Davar).ף .11 He burned. Ordinarily the only sin-offerings — שר�that were burned outside the camp were אות פנימיות ט� -sin ,ח�offerings whose blood was sprinkled inside the Sanctuary

He caused to go up in smoke. There was no — הקטיר .10permanent fire on the Altar until the Heavenly fire came down (v. 24) and consumed the sacrificial parts. Thus, the intent of the term in our verse is that Aaron placed it on the pyre, so that it would be ready to be burned when the

נכנס משה עם אהרן ללמדו על מעשה הקטרת (שם). ד”א כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה מצטער, ואמר יודע אני שכעס הקב”ה עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. אמר לו למשה, משה אחי כך עשית לי שנכנסתי ונתביישתי, מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל(שם יט): ויצאו ויברכו את העם. אמרו ויהי נועם ה’ אלהינו עלינו (תהלים צ:יז)יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם (ת’’כ שם טו, ועי’ רש“י שבועות טו:) לפישכל שבעת ימי המלואים שהעמידו משה למשכן ושמש בו ופרקו בכל יום לא שרתהבו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה משה רבינו כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עון העגל. לכך אמר זה הדבר אשר צוה ה’ תעשווירא אליכם כבוד ה’ (לעיל פסוק ו). אהרן אחי כדאי וחשוב ממני, שע”י קרבנותיו כתרגומו: וירנו. (כד) בו: בחר שהמקום ותדעו בכם שכינה תשרה ועבודתו

(יא) ואת הבשר ואת העור. לא מצינו חטאת חיצונה נשרפת אלא זו ושל מלואים (טו) והזמנה: הושטה לשון וימצאו. (יב) הדבור: ע”פ וכולן כט:יד) (שמות (טז) ויעשה כמשפט. כעגל שלו: כראשון. עשהו כמשפט חטאת: ויחטאהו. המפורש בעולת נדבה בויקרא (לעיל פרק א; ביצה כ.): (יז) וימלא כפו. היא קמיצה (ת’’כ שם יא): מלבד עלת הבקר. כל אלה עשה אחר עולת התמיד: (יט) והמכסה. חלב המכסה את הקרב: (כ) וישימו את החלבים על החזות. לאחר התנופה נתנן ברכת (כב) ויברכם. נמצאו העליונים למטה: לכהן אחר להקטירם כהן המניף כהנים יברכך יאר ישא (ת’’כ שם ל): וירד. מעל המזבח: (כג) ויבא משה ואהרן וגו’. למה נכנסו, מצאתי בפ’ מלואים בברייתא הנוספת על ת”כ שלנו, למה נכנס משה עם אהרן, ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא לדבר אחר, הריני דן, ירידה וביאה טעונות ברכה, מה ירידה מעין עבודה אף ביאה מעין עבודה. הא למדת, למה

א מן ת חצר� וי� א ת� לי� ת כ� וי� א רב� ת ת� י וי�א א כמ� דבח� סק למ� א א� את� ט� א מן ח� בד� כ�ת א וי� ת בשר� ת משה: יא וי� קיד יי� י� די פ�א: שרית� א למ� ר� א מב� א אוקיד בנור� שכ� מ�הרן א� בני מטיאו וא� א ת� על� ת י� יב ונכס

סחור א דבח� מ� ל ע� קה וזר� א דמ� ת י� לה לה מטיאו א� א ת� על� ת יג וי� סחור: א: דבח� ל מ� סק ע� א וא� ת ריש� א וי� ה� ר� לאב�ל ע� סק וא� א י� ע� כר� ת וי� א ו� ג� ת י� ליל יד וח�

ן קרב� ת י� רב טו וק� א: דבח� למ� א ת� על�די א את� ט� דח� א צפיר� ת י� ונסיב א מ� ע�ה: א� דמ� כק� בדמה ר פ� וכ� כסה ונ� א מ� לע�זי: כדח� ה בד� וע� א ת� על� ת י� רב טז וק�ה מנ� ידה א ומל� א ת� מנח� ת י� רב יז וק�א: פר� צ� ת מעל� ר ב� א דבח� מ� ל ע� סק וא�ת נכס� א דכר� ת וי� א תור� ת י� יח ונכס

הרן מטיאו בני א� א וא� מ� א די לע� י� קודש�סחור א דבח� מ� ל ע� קה וזר� לה א דמ� ת י�ומן א תור� מן א י� רב� ת� ת יט וי� סחור: א ת� לי� וכ� א ו� ג� פי וח� א אלית� א דכר�ל ע� א י� רב� ת� ת י� ויאו כ וש� א: בד� כ� ר חצ� ו�ת א: כא וי� דבח� א למ� י� רב� סק ת� א וא� ת� חדו�הרן א ארם א� מינ� א די� ת שוק� א וי� ת� חדו�משה: קיד פ� די א כמ� יי� ם קד� א מ� אר�א מ� ע� ל ע� ידוהי ת י� הרן א� ארם כב ו�

א את� ט� ח� ד מלמעב� ת ונח� רכנון וב�משה ל כג וע� א: י� קודש� ת ונכס� א ת� על� ו�ת י� ריכו וב� קו ונפ� א זמנ� ן שכ� למ� הרן וא�א: מ� ע� ל לכ� יי� ד� א ר� יק� ואתגלי א מ� ע�ת ל� אכ� ו� יי� ם קד� מן א ת� אש� ת ק� כד ונפ�

א חז� א ו� י� רב� ת ת� א וי� ת� ת על� א י� דבח� ל מ� ע�פיהון: א� ל ע� לו ונפ� חו ב� וש� א מ� ע� ל כ�

מן־ בד כ� מן־ה� רת eית ואת־ה� ית כל� ואת־ה� לב ח ואת־ה�ה: Tה יהוה את־מש Uר צו fאש ה כ9 ח� Wמזב יר ה� Sאת הקט ט� הח�ה: Tחנ מ9 ל9 מחוץ ש א ב� רף ש� עור ואת־ה� ר Jש ב� ואת־ה�ם ד� את־ה� יו אל� הרן א9 בני או מצ י� ו� ה על7 Rאת־ה ט iישח ו�יו אל@ יאו jהמצ ה על� Rואת־ה יב: Nב ס� ח� מזב6 ל־ה� ע� הו kיזרק ו�את־ ץ Kירח ו� : ח� Fמזב ל־ה� ע� ר קט6 י� ו� ראש ואת־ה� יה� ח] לנת�ב קר י� ה: ו� ח� Fמזב ה ה� Jעל Rל־ה ר ע� Gקט י� ים ו� ע7 כר� רב ואת־ה� ק] ה�ם ע� ל� ר Xאש את ט� ח� ה9 יר mאת־שע ח יק� ו� ם ע7 ה� רבן ק� ת א6ה� עש] י9 ה ו9 על7 Rב את־ה קר6 י� ראשון: ו� Rהו כ טא6 יח� הו ו� Gט ישח� ו�ר קט6 י� ו� ה נ� ממ פו א כ� nל ימ� ה ו� מנח� קרב את־ה� י� ו� ט: Rמשפ כ�שור את־ה� ט ישח[ ו� בקר: ה� ת Kעל ד iמלב ח� Wמזב ל־ה� ע�הרן או בני א9 מצ י� ם ו� ע7 ר ל� Xים אש Sמ של� ח ה� ב� oיל ז א� ואת־ה�ואת־ יב: Nב ס� ח� מזב6 ל־ה� ע� הו kיזרק ו� יו אל� ם ד� את־ה�ית כל� סה וה� מכ� ה וה9 pלי א� Rיל ה א� ן־ה� שור ומ ים מן־ה� Sב חל� ה9ר Gקט י� זות ו� ח� Tל־ה ים ע� Sב חל� ימו את־ה9 qש י� ד: ו� Fב כ� רת ה� וית]יף jין הנ מ י� זות ואת שוק ה� ח� Tת ה Cה: וא ח� Fמזב ים ה� Sב חל� ה9הרן א א9 יש� ה: ו� Tה מש Uר צו אש] י יהוה כ9 Cה לפנ Jהרן תנופ א9ה Jעל Rאת וה ט@ ח� עשת ה9 Fירד מ ם ו� Wרכ Rיב ם ו9 Jע ו אל־ה� ד@ את־י�צאו Cי ו� ד מוע אל־אהל הרן וא9 ה eמש בא י� ו� ים: Nמ של� וה�ם: Rע ל־ה� אל־כ� כבוד־יהוה א Uיר ו� ם ע7 את־ה� רכו Rיב ו9ה Jעל Rח� את־ה מזב ל־ה� ל ע� תאכ� י יהוה ו� Cצא אש מלפנ nת ו�ם: Tל־פניה ע� יפלו ו9 רנו י� ו� ם ע� ל־ה� כ� רא uי ו� ים Iב חל� ואת־ה9

ט / י־כד פרשת שמיני 590 / ספר ויקרא


source of the rule that Kohanim must raise their hands when they bless the people (Sotah 38a).

יברכם And blessed them. Aaron pronounced the Priestly — ו�Blessing (Rashi). Although this blessing was not yet re-corded in the Torah — it is found in Numbers 6:24-27 — it had already been taught to Moses, who, in turn, taught it to Aaron.

הרן .23 יבא משה וא� Moses and Aaron came. Why did they — ו�enter the Tent of Meeting? Rashi, quoting Sifra, offers two alternatives: (a) Moses was teaching Aaron the procedure of burning the קטרת, incense, on the Inner Altar. (b) When Aaron saw that the Shechinah had not rested upon the Tabernacle despite the long inauguration service, he was distraught and blamed himself, saying, ‘‘I know that God is angry with me [because of the sin of the Golden Calf], and it is because of me that the Shechinah has not rested upon Israel.’’ He turned to Moses and said, ‘‘Moses, my brother, what have you done to me that you had me embark upon the Divine Service and be humiliated!’’ Immediately Moses entered [the Tent of Meeting] with him and they prayed for mercy — and the Shechinah rested upon Israel.

תצא אש מלפני ה’ .24 -A fire went forth from before HASH — ו�

EM. The fire came down like a pillar from heaven to earth (Sifra). It went into the Holy of Holies and from there it went out to the Golden Altar and then to the Outer Altar, causing the incense and the sacrificial parts to go up in smoke (Rashbam).

(4:1-21; 16:27). The only exceptions to this rule were this sin-offering and those of the seven inauguration days, which were burned even though the entire blood service was on the outer Altar (Rashi).

Why indeed were these offerings completely burned? These offerings came, at least in part, to atone for Aaron’s sin of the Golden Calf. By commanding that everything, even the hide, be burned so that not a trace of them would remain, God intimated to the Jewish people that Aaron’s sin was forgiven totally (Sifsei Cohen).

.All around. See notes to 1:5 — סביב .12

משפט .16 According to the law. He performed the service — כ�of all the offerings as their regulations were set forth in chapter 1 (Rashi).

פו .17 כ� לא ימ� Filled his palm, i.e., with the kometz, as — ו�described in 2:2 (Rashi).

22-24. Aaron’s blessing and the Divine Presence. Hav-ing completed his first day of sacrificial service, Aaron joyously blessed the people, pronouncing Bircas Koha-nim, the Priestly Blessing, for the first time. Aaron had an overpowering desire to bless the people, for such is the generous and loving nature of Aaron and his descendants. In reward, God gave the Kohanim the eternal command-ment of conferring the Priestly Blessing upon the Jewish people (Sfas Emes).

הרן את־ידו .22 ישא א� Aaron raised his hands. This is the — ו�

10 And the fats, and the kidneys, and the diaphragm with the liver of the sin-offering, he caused

to go up in smoke on the Altar, as HASHEM had commanded Moses. 11 And the flesh and the

hide he burned in fire outside the camp. 12 He slaughtered the elevation-offering; the sons of

Aaron presented the blood to him and he threw it upon the Altar, all around. 13 They presented

the elevation-offering to him in its pieces with the head; and he caused it to go up in smoke on

the Altar. 14 He washed the innards and the feet, and caused them to go up in smoke on the

elevation-offering on the Altar.15 He brought near the offering of the people: He took the sin-offering goat that was for the peo-

ple, and slaughtered it and performed the sin-offering service, as for the first one. 16 He brought

near the elevation-offering and performed its service according to the law. 17 He brought near

the meal-offering, filled his palm from it, and caused it to go up in smoke on the Altar; aside

from the morning elevation-offering. 18 He slaughtered the bull and the ram — the people’s feast

peace-offering; the sons of Aaron presented the blood to him, and he threw it upon the Altar,

all around. 19 As for the fats from the bull and from the ram, and the tail, the covering fats, the

kidneys, and the diaphragm with the liver, 20 they placed the fats upon the breasts, and caused

the fats to go up in smoke on the Altar. 21 Aaron had lifted up the breasts and the right thigh as

a wave-service before HASHEM, as Moses had commanded.22 Aaron raised his hands toward the people and blessed them; then he descended from hav-

ing performed the sin-offering, the elevation-offering, and the peace-offering. 23 Moses and Aaron

came to the Tent of Meeting, and they went out and they blessed the people — and the glory of

HASHEM appeared to the entire people!24 A fire went forth from before HASHEM and consumed upon the Altar the elevation-offering

and the fats; the people saw and sang glad song and fell upon their faces.

591 / VAYIKRA/LEVITICUS PARASHAS SHEMINI 9 / 10-24


*הקורא יטעיםהגרשיים קודם

התלישא

א י

ב

ג

ד

ה

ו

ז

רש“י

of interpretations regarding the actual deed of Nadab and Abihu, why they did it, and why it caused their death. Very briefly, we offer the major opinions of the primary commen-tators, and a perspective on the underlying flaw that caused Nadab and Abihu to err.

♠ The sin of bringing unbidden incense. Most commenta-tors follow Sifra that Nadab and Abihu erred in bringing their own incense into the Holy of Holies, where even the Kohen Gadol may enter only on Yom Kippur. Ramban (16:2) and R’ Bachya, however, contend that it is inconceivable that Nadab and Abihu would have taken it upon themselves to enter the holiest part of the Sanctuary, something that even their father had not been commanded or authorized to do, as yet. Rather, they offered the regular daily incense upon the Inner Altar, though they had not been commanded to do so (Ramban, Ravad to Sifra; Ritva to Yoma 53a).

♠ Why did Nadab and Abihu take it upon themselves to do so? Seeing the great display of love that God showered upon

ל־פניהם יפלו ע� And fell upon their faces. In addition to the — ו�miracle of the fire, the people noted the miracle that the entire nation was in the tiny fifty-cubit-square area of the Courtyard in front of the Tabernacle — yet there was room for everyone! They fell to their hands and knees in awe and gratitude — and everyone had four cubits of space for himself! Thereupon, the spirit of holiness came upon them and they sang out in praise of God (Yalkut).

10.

1-7. The death of Nadab and Abihu. Just when the joy of the inauguration ritual had reached its peak, tragedy struck. Aaron’s two oldest sons — men whom Moses described as the most outstanding sons of the nation — performed an unauthorized service and lost their lives. The behavior of Moses and Aaron in the face of this grievous loss gave further testimony to their own greatness and brought about a new and greater sanctification of God’s Name.

The Sages and the commentators offer a wide range

מתיירא ומתעלה ומתקלס (זבחים קטו:) אם כן באלו כ”ש ברשעים וכן הוא אומר ממקודשיך: אלא ממקדשיך תקרי אל סח:לו) (תהלים ממקדשיך אלהים נורא שאו ו:יח): (שמות וגו’ ובני קהת עזיאל אחי עמרם היה שנא’ (ד) דד אהרן. שלא הכלה מלפני המת את העבר לחבירו האומר כאדם וגו’. אחיכם את

לערבב את השמחה (ויק’’ר כ:ד; ר’ כתובות יז.): (ה) בכתנתם. של מתים מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם, כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם (ת“כ שם כז; סנהדרין נב.): (ו) אל תפרעו. אל תגדלו שער מכאן שאבל אסור ולא מקום: של שמחתו תערבבו אל אתם אבל יד:) קטן (מועד בתספורת ואחיכם כל בית ישראל. מא): שם (ת’’כ תמותו כן תעשו אם הא תמותו. כח:): (מועד קטן מכאן שצרתן של תלמידי חכמים מוטלת על הכל להתאבל בה

(ב) ותצא אש. רבי אליעזר אומר לא מתו בני אהרן אלא על ידי שהורו הלכה נכנסו יין שתויי ישמעאל אומר רבי סג.). לב; עירובין (ת’’כ שם רבן בפני משה יין למקדש.] משל למקדש. [תדע, שאחר מיתתן הזהיר הנותרים שלא יכנסו שתויי (ג) הוא אשר דבר (יב:א): רבה בויקרא כדאיתא וכו’ בית בן לו שהיה למלך וגו’. היכן דבר, ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי (שמות כט:מג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי. אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך (ת“כ שם לו; ויק’’ר יב:ב; זבחים קטו:): וידם אהרן. קבל שכר על שתיקתו (שם) ומה שכר קבל, שנתייחד עמו הדבור, שנאמרה לו לבדו פרשת שתויי יין (ויק“ר שם): בקרובי. בבחירי: ועל פני כל העם אכבד. כשהקב”ה עושה דין בצדיקים

ר גב� אביהוא ו� ב ד� נ� הרן א� בני א ונסיבו ויאו וש� א ת� אש� בהן בו ויה� חתיתה מ�יי� ם קד� ריבו וק� (בוסמין) קטרת ה על�תהון: י� קיד פ� א ל� די א נוכרית� א ת� אש�ת ל� אכ� ו� יי� ם קד� מן א ת� אש� ת ק� ב ונפ�משה ר אמ� ג ו� : יי� ם קד� ומיתו תהון י�י ריב� ר בק� ליל יי� למימ� הרן הוא די מ� לא�ר ק� אתי� א מ� ע� ל כ� פי א� ל וע� ש ד� אתק�אל למיש� משה א ד וקר� הרן: א� ושתיק הרן ח אבוהי דא� ן בני עזיאל א� פ� ולאלצ�מן ת אחיכון י� קריבו טולו ר להון אמ� ו�א: שרית� א למ� ר� א למב� פי) קודש� ם (א� קד�א ר� למב� בכתניהון לנון ונט� ה וקריבו ר אמ� ליל משה: ו ו� א די מ� א כמ� שרית� למ�ר בנוהי מ� ר ולאית� ז� הרן ולאלע� משה לא�ולבושיכון פרוע� בון תר� א ל� רישיכון ל כ� ל וע� תמותון א ול� זעון תב� א ל�בית ל כ� אחיכון ו� א רוגז� יהא א כנשת�אוקיד די א יקדת� ת י� יבכון אל ישר�תפקון א ל� א זמנ� ן שכ� מ� ע ז ומתר� : יי�א רבות� ח מש� ארי תמותון א דילמ�דמשה: א מ� כפתג� דו עב� ו� עליכון יי� ד�

הן יתנו ב� תו ו� חת� יש מ� Vאביהוא א ב ו9 ד� הרן נ� יקחו בני־א� ו�ה ר� ש ז� Cי יהוה א nיבו לפנ קר י� ו� יה� קטרת ל] ימו ע� qש י� ש ו� אל תאכ� ו� יהוה י Gמלפנ ש yא צא Gת ו� ם: Rאת ה Jצו א ל ר Lאשהרן הוא ל־א9 Tה א יאמר מש ו� יהוה: י Gלפנ תו מ} י� ו� ם אות7ל־ כ� י Gל־פנ וע� ש ד אק� בקרבי לאמר ׀ יהוה ר אשר־דב

ל Xאל וא יש� Nה אל־מ א מש יקר> הרן: ו� ידם א9 ד ו� Wב ם אכ� Jע ה�רבו שאו ם *ק יאמר אלה הרן ו� ל דד א9 י עזיא6 Gן בנ פ� אלצ�ה: Tחנ מ9 ל9 אל־מחוץ קדש י־ה� Fפנ ת Cמא את־אחיכם ר oר דב אש] ה כ9 חנ{ מ9 ם אל־מחוץ ל9 אם בכתנת� יש� יקרבו ו� ו�יו נ� ר ׀ ב� מ� ית� Nר ולא ז� הרן ולאלע� ה אל־א9 Xיאמר מש ה: ו� Tמשתו מ ם לא־תפרמו ולא ת� eעו ׀ ובגדיכ ל־תפר> ם א� oאשיכ Rריבכו ל א ישר� ית Cל־ב כ� אחיכם ו9 יקצף ה Jעד Rל־ה כ� ל Kועד לא ח אהל מוע ת� ף יהוה: ומפ Kר ר ש� ה אש] שרפ� את־ה�עשו י9 ו9 ם עליכ{ יהוה ת Kמשח מן fכי־ש תו מ פן־ת� צאו Fת

ה: Tר מש Kכדב

י / א־ז פרשת שמיני 592 / ספר ויקרא


The Death

of Nadab

and Abihu

10

standard of behavior than ‘‘ordinary’’ people; in Judaism the opposite is true. God demands higher standards from His great ones and deals more strictly with their lapses.הרן ידם א� And Aaron was silent. Aaron had been weeping — ו�loudly, but upon hearing Moses’ consolation, he stopped (Ramban), finding comfort in the knowledge that his sons had sanctified God’s Name (Sforno). In reward for his silent acceptance of the Divine decree, Aaron was honored by having the following mitzvah (vs. 8-11) addressed to him exclusively (Rashi).-Mishael and Elzaphan. They were Lev — מישאל . . . אלצפן .4ites, and were now to remove the bodies in order not to dampen the celebration (Rashi; see Kesubos 17a). A Kohen Gadol is forbidden to contaminate himself with the body of even a close relative. Therefore Aaron could not remove the bodies. However, ordinary Kohanim are permitted to do so (21:11). Thus, Elazar and Ithamar should have been the ones to remove their brothers’ remains. In honor of the inauguration, however, the Torah made an exception. On this day, even ordinary Kohanim were not permitted to be-come contaminated, even to close relatives (Ramban). It is noteworthy that the verse identifies Mishael and Elzaphan as Aaron’s cousins. Apparently their relationship was im-portant to their mission. Thus, the Torah teaches that the primary mitzvah of attending to the dead rests upon the relatives; the closer the relationship, the greater the respon-sibility. In this case, the closest relatives — Aaron and his surviving sons — were forbidden to contaminate themselves to the dead; therefore, the next nearest kin were selected (R’ Yaakov Kamemetsky).

By their Tunics. Their bodies and clothing were — בכתנתם .5intact. The Heavenly fire entered their nostrils and burned their souls, as it were, but did not affect their bodies or their clothing (Rashi; Sanhedrin 52a).6-7. In order not to interfere with the joy of the inauguration, God forbade the usual expressions of grief even to the broth-ers of Nadab and Abihu. The entire House of Israel. The Sages derive — כל־בית ישראל .6from this verse that the suffering of a talmid chacham [a Torah scholar, in this case, the grieving Aaron and his sons]

Israel by sending a Heavenly fire to consume the offerings (9:24), they wished to reciprocate with a display of their own love of God. They used the incense as their means of doing so (Sifra). Knowing that there was a commandment to bring fire and incense every day, and seeing that Moses had not yet told anyone to do so, they assumed that they should act on their own. Moses, however, was waiting for the descent of the Heavenly fire. He wanted the very first incense to be kindled with God’s own fire, in order to cause a sanctification of God’s Name (Rashbam). הרן .1 ,The sons of Aaron. They were Aaron’s sons — בני־א�but they slighted him by acting on their own, without consult-ing him. Furthermore, they acted independently, without discussing the matter with one another (Sifra). An alien fire. R’ Yishmael holds that they used fire — אש זרהfrom the Altar, but it was alien because they had not been bidden to offer it. R’ Akiva holds that the fire was literally alien, because it did not come from the Altar. R’ Eliezer agrees that the fire was not holy, but adds that their offense was in ruling that it was permissible to offer the fire; thus they were guilty of rendering a decision on a matter about which they should have asked their teacher Moses [ה כ� מורה הל�ם ב� .(Sifra) [בפני ר� Of this did HASHEM speak. The fire that — הוא אשר־דבר ה’ .3consumed them was a Divine statement; it was the wordless message of God’s intent (Ramban). Rashi comments that the deaths were indeed a fulfillment of God’s previous words to Moses. In speaking of the Tabernacle, God had said, it will be sanctified through My glory (Exodus 29:43).י אקדש -I will be sanctified through those who are near — בקרב�est Me. Moses now told Aaron, ‘‘I knew that the Tabernacle would be sanctified through someone in whom God’s glory reposes, but I thought it would be one of us. Now I know that they were greater than either of us.’’ I will be honored. When God imposes strict justice — אכבדeven upon the righteous, He is feared and honored. People say that if such is the fate of the righteous, surely the punish-ment of the wicked will be much worse (Rashi; Zevachim 115b). It is common in human society that powerful or respected people maintain a looser and more permissible

1The sons of Aaron, Nadab and Abihu, each took his fire pan, they put fire in them and placed

incense upon it; and they brought before HASHEM an alien fire that He had not commanded

them. 2 A fire came forth from before HASHEM and consumed them, and they died before HASHEM.3 Moses said to Aaron: Of this did HASHEM speak, saying: ‘‘I will be sanctified through those

who are nearest Me, thus I will be honored before the entire people’’; and Aaron was silent. 4 Moses summoned Mishael and Elzaphan, sons of Aaron’s uncle Uzziel, and said to them,

‘‘Approach, carry your brothers out of the Sanctuary to the outside of the camp.’’ 5 They ap-

proached and carried them by their Tunics to the outside of the camp, as Moses had spoken.6 Moses said to Aaron and to his sons Elazar and Ithamar, ‘‘Do not leave your heads unshorn

and do not rend your garments that you not die and He become wrathful with the entire as-

sembly; and your brethren the entire House of Israel shall bewail the conflagration that HASHEM

ignited. 7 Do not leave the entrance of the Tent of Meeting lest you die, for HASHEM’s oil of anoint-

ment is upon you’’; and they carried out Moses’ bidding.



ח־ט

י

יא

יב רביעי

יג

יד

טו

טז חמישי

רש“י

his service (R’ Bunam of P’shis’cha).הרן .8 To Aaron. God spoke directly to Aaron in — אל־א�reward for his silent acceptance of the Heavenly decree regarding his sons.ין ושכר .9 Intoxicating wine [lit., wine and intoxicants]. The — י�translation follows R’ Elazar (Kereisos 13b) who holds that these two words modify one another (Rashi).

Since this commandment was issued immediately after the deaths of Nadab and Abihu, R’ Yishmael infers that their punishment must have been associated with the subject of the commandment. Thus, their sin was that they entered the Sanctuary after having had wine.

should be shared by all Israel (Rashi).True, a Jew should try to accept God’s justice with faith that

it is for the best — as Aaron did and as his sons were com-manded to do — but other people should mourn and grieve over the misfortunes of a fellow Jew (R’ Shlomo Kluger).8-18. The commandments to Aaron against intoxicants. Aaron was now commanded against performing the service or deciding legal matters while intoxicated. This teaches that God wants His servants to find the source of their joy in the Torah and the performance of its commandments, not through such external stimuli as alcohol. A Kohen who enters the Temple is deficient if he fails to find gladness in

במקום טהור. וכי את הראשונים אכלו במקום טמא. אלא הראשונים שהם קדשי אבל הקלעים, תוך צריכים אין אלו אבל קדוש, במקום אכילתם הוזקקו קדשים מכאן מצורעים. שם מליכנס טהור שהוא ישראל מחנה תוך להאכל הם צריכים שקדשים קלים נאכלין בכל העיר (ת’’כ שם ט; זבחים נה.): אתה ובניך ובנותיך. אתה ובניך בחלק, אבל בנותיך לא בחלק, אלא אם תתנו להם מתנות רשאות הן

לאכול בחזה ושוק. או אינו אלא אף הבנות בחלק, ת”ל כי חקך וחק בניך נתנו, חק לבנים ואין חק לבנות (ת’’כ שם י): (טו) שוק התרומה וחזה התנופה. לשון אשר הונף ואשר הורם, תנופה מוליך ומביא תרומה מעלה ומוריד. ולמה חלקן הכתוב תרומה בשוק ותנופה בחזה לא ידענו, ששניהם בהרמה והנפה: [על אשי החלבים. כמו על חלבי האשים:] על אשי החלבים. מכאן שהחלבים למטה בשעת תנופה, וישוב המקראות שלא יכחישו זה את זה כבר פירשתי שלשתן בצו את אהרן (לעיל ז:ל): (טז) שעיר החטאת. שעיר מוספי ראש חודש. ושלשה שעירי חטאות קרבו בו ביום, [קחו] שעיר עזים (לעיל ט:ג) ושעיר נחשון (במדבר ז:טז) ושעיר ראש חודש (שם כח:טו) ומכולן לא נשרף אלא זה. ונחלקו בדבר חכמי ישראל, יש אומרים מפני טומאה אבל דורות קדשי שהוא לפי נשרף אנינות מפני אומרים ויש נשרף בו שנגעה בקדשי שעה סמכו על משה שאמר להם במנחה ואכלוה מצות (ת“כ פרק ב:ח־י;זבחים קא.): דרש דרש. שתי דרישות, מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו. כך

יג:): בבואכם אל יין דרך שכרותו (ת“כ פרשתא א:ב; כריתות (ט) יין ושכר. אהל מועד. אין לי אלא בבואם להיכל, בגשתם למזבח מנין. נא’ כאן ביאת אהל מועד ונאמר בקידוש ידים ורגלים ביאת אהל מועד (שמות ל:כ) מה להלן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד אף כאן עשה גישת מזבח כביאת אהל מועד (ת“כ שם ד):(י) ולהבדיל. כדי שתבדילו בין עבודה קדושה למחוללת. הא למדת, שאם עבד עבודתו פסולה (ת“כ שם ח; זבחים יז:): (יא) ולהורת. לימד שאסור שיכור בהוראה (ת’’כ שם ט; כריתות שם) יכול יהא חייב מיתה, ת”ל אתה ובניך אתך ולא תמותו (לעיל פסוק ט) כהנים בעבודתם במיתה ואין חכמים בהוראתם במיתה (ת“כ שם ו־ז): (יב) הנותרים. מן המיתה, מלמד שאף עליהם נקנסה מיתה (ת“כ פרק א:ב; יומא פז.) ואין (דברים ט:כ) ובאהרן התאנף ה’ מאד להשמידו על עון העגל. הוא שנאמר השמדה אלא כלוי בנים שנא’ ואשמיד פריו ממעל (עמוס ב:ט) ותפלתו של משה

קחו את שם): (דברים ההיא בעת אהרן בעד גם ואתפלל שנא’ מחצה בטלה המנחה. אע”פ שאתם אוננין וקדשים אסורים לאונן: את המנחה. זו מנחת שמיני ומנחת נחשון (במדבר ז:יג; ת’’כ פרק א:ג): ואכלוה מצות. מה ת”ל, לפי שהיא מנחת צבור ומנחת שעה ואין כיוצא בה לדורות הוצרך לפרש בה דין שאר מנחות (ת’’כ שם ד): (יג) וחק בניך. אין לבנות חק בקדשים (שם ז): כי כן צויתי. באנינות יאכלוה (שם ח; זבחים קא.): (יד) ואת חזה התנופה. של שלמי צבור: תאכלו

וי ר ומר� ר: ט חמ� הרן למימ� ליל יי� לא� ח ומ�לכון במע� ך עמ� יך ובנ� ת א� תשתי א ל�ם ל� ע� ם קי� תמותון א ול� א זמנ� ן שכ� למ�ובין א קודש� בין א ש� פר� י ולא� ריכון: לד�א: כי� ד� ובין א ב� א� מס� ובין א חל�א י� מ� ל קי� ת כ� אל י� ת בני ישר� א י� פ� ל� יא ולא�ליל א דמשה: יב ומ� ליל יי� להון ביד� די מ�ר מ� ר ועם אית� ז� הרן ועם אלע� משה עם א�א ת� מנח� ת י� סיבו רו א� דאשת� בנוהי טיר יי� ואכלוה� פ� א ד� י� נ� ת מקרב� ר� א� דאשת�קודשין קדש ארי א דבח� מ� ר בסט�דיש ארי ר ק� את� ה ב� ת� י� יג ותיכלון היא: יי� ד� א י� נ� מקרב� היא יך בנ� ק חל� ו� ך ק� חל�א חדי� ת יד וי� דית: ק� אתפ� כן ארי א שות� פר� דא� א שוק� ת וי� א מות� אר� ד�יך ת� ובנ� יך ובנ� ת א� דכי ר את� ב� תיכלון אתיהיבו יך בנ� ק חל� ו� ך ק� חל� ארי ך עמ�א אל: טו שוק� א דבני ישר� י� ת קודש� מנכס�ל ע� א מות� אר� ד� א וחדי� א שות� פר� דא�א מ� אר� א מ� אר� ל� יתון י� א י� רב� ת� ני קרב�ם ל� ם ע� ך לקי� יך עמ� ך ולבנ� ם יי� ויהי ל� קד�א צפיר� ת טז וי� : יי� קיד פ� די א כמ�א וה� משה בעה ת� ע מתב� א את� ט� דח�

׀ שת Cל־ת א� ר ושכ� ין י� לאמר: הרן אל־א9 יהוה ר Cב יד� ו�תו מ� ד ולא ת� ם אל־אהל מוע6 fך בבאכ יך� את� Xנ ה ׀ וב� ת> א�חל ין ה� Cקדש וב ין ה� Gיל ב בד ולה� ם: Tם לדרתיכ Jת עול חק�ת א ל Wא ישר� י Cאת־בנ ולהורת הור: ט� ה� ין Gוב א מ6 ט� ה� ין Gוב

ה: Tד־מש ם בי� ר יהוה אליה] Lר דב ים אש ל־החק כ�יו נ� ׀ ב� ר Uמ ית� ואל־א ר ז� לע� א ל Xהרן וא ה אל־א9 ר מש ב יד� ו�י יהוה ואכלוה� Cאש Fרת מ נות ה ה� מנח� רים קחו את־ה� נות� ה�ה ם את� eלת אכ� וא: ו9 Nים ה Sש ד� Rי קדש ק ח� כ� Wמזב צל ה� Cצות א מ�ן י יהוה כי־כ6 אש6 Fוא מ ה ניך� ק־ב� קך� וח� י ח� Vדוש כ קום ק� במ�ה תאכלו תרומ� ת ׀ שוק ה� Cה וא תנופ� יתי: ואת חזה ה� Fצוק־ וח� קך� י־ח� Nכ ך את7 יך� ובנת] יך� oנ וב� ה ת� א� הור ט� קום במ�ה תרומ� ה� שוק ל: Fא ישר� י Gבנ י למ6 ש� י Gמזבח נתנו ניך� ב�

ה Jתנופ יף qנ לה� יאו ב י� בים חל� ה9 י nאש על ה תנופ� ה� ה Cחז ו9ר אש] כ9 ם ק־עול� לח� אתך� יך� eנ ולב� לך� ה י� וה� יהוה י Cלפנה Cה והנ ש מש] ר_ רש * ד� את ד� ט� ח� יר ה9 Vת ׀ שע Cה יהוה: וא Uצו

*חצי התורה בתיבות דרש מכא ודרש מכא

י / ח־טז פרשת שמיני 594 / ספר ויקרא


The Com-

mandments

to Aaron

Against

Intoxicants

Disposition

of the

Day’s

Offerings

as the breast and thigh of peace-offerings, the Kohen may share the meat with his family (Rashi).

16-20. The dispute between Moses and Aaron. Three he-goats were offered as sin-offerings that day. One was the special offering of Nachshon, the tribal leader of Judah (see Numbers 7:12-17); the second was for the inauguration of the Tabernacle (9:3) — both of the above were kodshei shaah, which would never be offered again; the third he-goat was the sin-offering of Rosh Chodesh (Numbers 28:15). Pre-viously, Moses had instructed the Kohanim that they should eat the meal-offerings, both of which were kodshei shaah, and the Kohanim had done so. As noted above, that was an exception to the general rule, because even a Kohen Gadol who may perform the service as an onen may not eat offer-ings in that state. The question facing Aaron and his sons was whether Moses’ command regarding the meal-offerings should apply to the meat of the sin-offerings, as well. And if it did apply, should it apply to all three of them?

Although God had commanded that the Kohanim eat despite their onen status, it remained for Moses and/or Aaron to determine the circumstances to which the command ap-plied. Moses thought that the command should apply to all the offerings, including kodshei doros, so that the Kohanim should eat the he-goat of Rosh Chodesh. Aaron, however, reasoned that since the direct command concerned the meal-offerings, which were kodshei shaah, it should apply only to the he-goats of Nachshon and the inauguration, which were also kodshei shaah. Since the he-goat of Rosh Chodesh was kodshei doros, Aaron held that it was forbidden for him and his sons to eat its meat.

R’ Tzaddok HaKohen notes that this is the first place in the Torah where we find the classic exercise of the Oral Law, in which reasoning is used to define the parameters of the laws.

טאת .16 ח� The he-goat of the sin-offering. Since this — שעיר ה�phrase is in the singular, it is evident that only one sin-offer-ing had been burned, not eaten. Which was it? The Sages derive that it was the he-goat of Rosh Chodesh. Thus, they had burned the Rosh Chodesh offering, which was kodshei

And to teach. This implies that teaching, like — ולהורת .11the Temple service, requires a clear mind. Consequently, a person who has imbibed wine is forbidden to render a legal judgment which is tantamount to teaching Torah (Rashi).12-20. Disposition of the day’s offerings. On the day a close relative dies, the mourner is known as an onen, and the laws governing his status are more stringent than those of the following days. Although the Kohen Gadol is required to perform his Temple service even as an onen, other Kohanim are forbidden to do so. The period of the Tabernacle’s inau-guration was an exception to this rule, in that all Kohanim were required to continue their sacrificial service — including the eating of the sacred meat — but the extent of this dispen-sation became a matter of controversy between Moses and Aaron in the following passage. The question was this: Were the Kohanim permitted to eat from all the offerings on that day, or were they permitted to eat only some of the offerings, as explained below?

The answer to this question varied with the nature of the offering. Two kinds of offerings were brought on that day. Some were ה ע� ש� דשי kodshei shaah, offerings that were ,ק�brought exclusively for that occasion and would never again be repeated, while others were דורות דשי ,kodshei doros ,ק�offerings that were part of the regular Tabernacle service and would be brought in the future, as well. Moses had commanded them to eat the meal-offering (v. 12), which was a special inauguration service. Did this command ex-tend to other offerings as well? Logic might dictate that the mourning Kohanim were to eat only the offerings that could never be brought again, because they were similar to the meal-offering (but see below).מנחה .12 Take the meal-offering. Although an onen — קחו את־ה�is ordinarily forbidden to eat offerings, Moses informed the mourners of God’s command that this day should be an exception. And your sons and daughters. Offerings are — ובניך ובנתיך .14divided only among Kohanim who are eligible to perform the service, but in the case of offerings of lesser sanctity, such

8 HASHEM spoke to Aaron saying: 9 Do not drink intoxicating wine, you and your sons with

you, when you come to the Tent of Meeting, that you not die — this is an eternal decree for your

generations. 10 In order to distinguish between the sacred and the profane, and between the

contaminated and the pure, 11 and to teach the Children of Israel all the decrees that HASHEM

had spoken to them through Moses.12 Moses spoke to Aaron and to Elazar and Ithamar, his remaining sons, ‘‘Take the meal-offer-

ing that is left from the fire-offerings of HASHEM, and eat it unleavened near the Altar; for it is the

most holy. 13 You shall eat it in a holy place, for it is your portion and the portion of your sons

from the fire-offerings of HASHEM, for so have I been commanded. 14 And the breast of the waving

and the thigh of the raising-up you shall eat in a pure place, you and your sons and daughters

with you; for they have been given as your portion and the portion of your sons from the feast

peace-offerings of the Children of Israel. 15 They are to bring the thigh of the raising-up and the

breast of the waving upon the fire-offering fats to wave as a wave-service before HASHEM; and

it shall be for you and your sons with you for an eternal decree, as HASHEM has commanded.’’16 Moses inquired insistently about the he-goat of the sin-offering, for behold, it had been



יז

יח

יט

כ יא א־ב ששי

ג

רש“י

יקצף -And he was wrathful. Moses erred because he be — ו�came angry (Vayikra Rabbah 13:1). Had it not been for his anger, he would have analyzed what happened and realized that the Kohanim had acted properly (Malbim).

The Torah does not omit the shortcomings of the greatest people, because we must learn from their errors just as we learn from their virtues. If the master of all prophets could err due to anger, then surely the rest of us must learn to control our passions. ל־אלעזר With Elazar. Actually Moses’ sharp criticism was — ע�meant for Aaron who was in charge of the service, but in deference to his older brother, he directed his words toward the sons (Rashi).הרן .19 בר א� יד� Aaron spoke. Although Moses had addressed — ו�

doros, reasoning that Moses’ command could not apply to it.

ש דר� .Inquired insistently [lit., inquire he inquired] — דרש The doubled expression of inquiry implies that Moses had two questions: Why have you burned the Rosh Chodesh offering? And why have you eaten the other offerings? Your actions are contradictory (Rashi; Sifra as interpreted by Gur Aryeh).

Most printed editions of the Pentateuch contain a Maso-retic note that these two words are the exact halfway mark of all the words of the Torah. This teaches us that the entire Torah revolves around constant inquiry; one must never stop studying and seeking an ever deeper and broader under-standing of the Torah (Degel Machaneh Ephraim).

קרובים שאר אלא בני המתים היו לא אפי’ כאלה. אותי ותקראנה קא.): שהכהן כהנים בפרשת האמורים כל כגון כאלו עליהם אונן להיות חייב שאני

הייטב אכלתי ואם ואכלתי חטאת. ט): שם ת“כ כא:ב־ג; (להלן להם מטמא וגו’: היום. אבל אנינות לילה מותר שאין אונן אלא יום קבורה (ת“כ שם יא; זבחים דורות: בקדשי להקל לך אין שעה בקדשי שמעת אם ה’. בעיני הייטב שם):

(כ) וייטב בעיניו. הודה ולא בוש לו’ לא שמעתי (ת’’כ שם יב): (א) אל משה ב:א): פרק נדבה ויקרא פ’ לעיל (ת“כ לאהרן שיאמר אמר למשה ואל אהרן. לישראל, לאמר אלא אינו או ולאיתמר. לאלעזר שיאמר אמר אליהם. לאמר כשהוא אומר דברו אל בני ישראל הרי דבור אמור לישראל, הא מה אני מקיים בני (ב) דברו אל ב:א): פרשתא (ת’’כ ולאיתמר לאלעזר לבניו אליהם, לאמר ישראל. את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה לפי שהושוו בדמימה (ת“כ לעיל לפי חיים. לשון החיה. זאת באהבה: המקום גזירת עליהם וקבלו א:א) פרק וגזר הטומאה מן הבדילם לפיכך חיים, להיות וראויין במקום דבוקים שישראל עליהם מצות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה בחיה אוחז שהיה משה זאת החיה. מלמד תנחומא: רבי כדאיתא במדרש וכו’ ומראה אותה לישראל זאת תאכלו וזאת לא תאכלו (ת“כ פרשתא ב:ב; חולין מב.): והראה ומין מין מכל אחז המים בשרצי אף ט), פסוק (להלן וגו’ תאכלו זה את להם. וכן בעוף ואת אלה תשקצו מן העוף (להלן פסוק יג). וכן בשרצים וזה לכם הטמא (להלן פסוק כט; ת“כ שם): זאת החיה. מכל הבהמה. מלמד שהבהמה בכלל חיה (חולין עא.): (ג) מפרסת. כתרגומו סדיקא: פרסה. פלנט”א בלע”ז:

כבודו של אהרן הפך בשביל על אלעזר ועל איתמר. ב:ב): (פרק הוא בת”כ (שם): דברי על השיבוני להם אמר לאמר. ג): (שם וכעס הבנים כנגד פניו

וכי חוץ לקדש אכלוה (יז) מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקדש. והלא שרפוה, ומהו אומר במקום הקדש. אלא אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה להם אמר לאו. לו אמרו והם ביוצא, ונפסלת כי קדש קדשים הוא. ונפסלה: הואיל ובמקום הקדש היתה מדוע לא אכלתם אותה: ואותה נתן לכם לשאת העדה. עון את לשאת ד): (שם מתכפרים ובעלים אוכלים שהכהנים וגו’. וקדשיו מקדש טומאת עון על מכפר שהוא הי’ חודש ראש ששעיר למדנו מכאן (ת“כ שם ב; זבחים קא:) שחטאת שמיני וחטאת נחשון לא לכפרה באו: (יח) הן לא הובא וגו’. שאילו הובא הי’ לכם לשרפה כמו שנאמר וכל חטאת אשר יובא שאתם אע”פ לאכלה לכם הי’ אתה. תאכלו אכל ו:כג): (לעיל וגו’ מדמה אין וידבר אהרן. (יט) יב): פסוק (לעיל במנחה לכם כאשר צויתי. אוננים: פרק ת’’כ כא:ה; (במדבר וגו’ העם וידבר שנאמר עז ל’ אלא דיבור לשון

ב:ז). אפשר משה קצף על אלעזר ועל איתמר ואהרן מדבר, הא ידעת שלא היתה אלא מדת כבוד. אמרו, אינו בדין שיהא אבינו יושב ואנו מדברים לפניו ואינו בדין ויאמר ת”ל להשיב, באלעזר היה שלא מפני יכול רבו. את משיב תלמיד שיהא

וגו’ (שם לא:כא) הרי כשרצה דבר לפני משה ולפני אלעזר הכהן אל אנשי הצבא אלא אומר, מהו היום הקריבו. הן שני: פנים של בספרי מצאתי זו הנשיאים. אהרן לו אמר חילל. שעבד שהאונן אוננים, דמה זרקתם שמא משה להם אמר

וכי הם הקריבו שהם הדיוטות, אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן (זבחים

ר מ� אית� ל וע� ר ז� אלע� ל ע� ורגז ד אתוק�דין יז מ� ר: למימ� רו א� דאשת� הרן א� בני דיש ר ק� את� א ב� את� ט� ת ח� י� לתון א אכ� ל�ב לכון ה יה� ת� ארי קדש קודשין היא וי�א ר� פ� לכ� א כנשת� חובי ל ע� א ח� ל� לס�ת י� ל ע� את� א ל� א יח ה� : יי� ם קד� עליהון ל תיכלון א מיכ� ו� א לג� ה לבית קודש� דמ�ליל קדית: יט ומ� א די פ� א כמ� ה בקודש� ת� י�ת ריבו י� א דין ק� א יומ� הרן עם משה ה� א�א ע� ער� יי� ו� ם תהון קד� ת על� וי� אתהון ט� ח�לית אכ� פון אלו כאלין ן ק� ע� תי י� : יי� ם קד� קן הת� דין א יומ� א את� ט� ח�בעינוהי: ר ושפ� משה ע כ ושמ�

ר למימ� הרן ולא� משה עם יי� ליל א ומ�ר למימ� אל ישר� בני עם לילו ב מ� להון: די א בעיר� ל מכ� תיכלון די א ית� ח� א ד�א ת� רס� פ� א דסדיק� ג כל א: רע� א� ל ע�

הרן א9 י Cבנ ר מ� ית� Nל־א וע� ר pז ל־אלע� ע� יקצף ו� ף שר7את ט� ח� את־ה9 ם eלת לא־אכ� דוע� מ� לאמר: ם Sר נות� ה�ם כ תן ל� ה ׀ נ� וא ואת> Iים ה Sש ד� Rי קדש ק קדש כ� במקום ה�ן ה יהוה: י Gלפנ ם עליה] ר Gפ לכ� ה עד� Rה את־עון שאת ל�תאכלו כול א� ה ימ� Iפנ קדש אל־ה� ה מ� את־ד� א לא־הוב>ן Cה ה הרן אל־מש ר א9 ב יד� ו� יתי: Fצו ר oאש קדש כ9 ה ב� את@יהוה י Cלפנ ם ת� ואת־על� ם pאת ט� את־ח� יבו הקר יום ה�ב iייט ה� יום ה� את ט� ח� לתי כ[ וא� לה Wא כ� י Sאת ה אנ� oתקר ו�

יו: Rב בעינ iייט ה ו� ישמע מש י יהוה: ו� Gבעינברו ם: ד� Tהרן לאמר אלה ל־א9 Tה וא oר יהוה אל־מש ב� יד� ו�תאכלו ר Xאש ה י� ח� ה9 זאת לאמר ל א6 ישר� י Gאל־בנה רס� פ� סת Xפר מ� ׀ כל רץ: Rא ל־ה� ע� ר oאש ה Jבהמ ל־ה� מכ�

י / יז — יא / ג פרשת שמיני 596 / ספר ויקרא


The

Dispute

Between

Moses

and Aaron

Laws of

Kashrus

11

and imperceptibly, but surely, suffers a loss of his ability to hear fine sounds and detect subtle modulations, so too, the Torah informs us, a Jew’s consumption of non-kosher food deadens his spiritual capacities and denies him the full opportunity to become holy. And worst of all, it renders him incapable of even perceiving his loss. For this reason, Rama (Yoreh Deah 81:7) cautions that even small children should be prevented from eating forbidden foods, lest their spiritual potential be harmed.

Rashi (v. 2) notes a reason why various animal food is for-bidden to Jews. It is the spiritual mission of the Jewish people to attach themselves to the Ultimate Source of spiritual life. Consequently, Jews must refrain from consuming any foods that the Divine Intelligence knows to be an obstacle to the attainment of this lofty goal. In the parable of R’ Tanchuma, a doctor came to visit two patients. To one of them he said, ‘‘You may eat whatever you like.’’ To the other he gave a precise and restrictive diet. Soon, the first patient died and the second recovered. The doctor explained that there was no hope for the first patient, so there was no reason to deny him what he loved to eat, but the second patient was basically healthy, so it was important to give him a diet that would return him to his full health. So it was with Israel. Because the Jewish people have the capacity for spiritual life, God ‘‘prescribed’’ foods that would be conducive to their spiritual growth.

As Chinuch notes, the harm caused by these foods is not physical; rather, they impede the heart from attaining the higher values of the soul.

ברו .2 Speak. The verb is in the plural, to indicate that — ד�Moses and the entire priestly family — to whom Moses taught the commandment first — were to share the honor of con-veying this chapter to the people. This was their reward for accepting without protest the Divine decree against Nadab and Abihu (Rashi).

בהמה יה. . .ה� ח� The creatures. . . the animals. In this verse, as — ה�in many other places, these two words are used interchange-ably (Rashi, Sifra). On other occasions, ה י� refers to wild ח�animals only, while ה refers to domesticated animals בהמ�only (Malbim).

his harsh queries to Aaron’s sons, they did not respond, for it would have been disrespectful for them to speak up in their father’s presence and for them to take issue with their teacher Moses (Rashi).

יום ה� Was it they who this day. . .? We deduce from — הן Aaron’s response that he was responding to another pos-sible reason why they might have burnt the offering. Since the service of an onen is disqualified, the offering that they performed would have had to be burned. To dispel this idea, Aaron said that it was not they, but he, the Kohen Gadol, who had performed the day’s entire service — and a Kohen Gadol is permitted to serve as an onen. How-ever, Aaron went on to say, even though the service was properly performed, no one was permitted to eat the of-fering, for even a Kohen Gadol may not eat while he is an onen (Rashi).

תקראנה אתי כאלה Now that such things befell me. Now that — ו�this tragedy has made me an onen, and therefore disqualified me from eating the sacrificial meat. . .

ב בעיני ה’ ייט� Would HASHEM approve? Would it have been — ה�proper for even me to eat the Rosh Chodesh offering? Surely Hashem would not have approved!

ב בעיניו .20 ייט� And he approved. As soon as Moses heard — ו�Aaron’s reasoning, he conceded that Aaron was right. In a demonstration of the humility that was at the essence of his greatness, Moses did not attempt to defend his position. Instead, he admitted without embarrassment that God had instructed him only with regard to the specific offerings of the day, just as Aaron and his sons had assumed — but he had forgotten (Rashi, Zevachim 101a).

11.♠ The laws of kashrus.

At the end of this chapter (vs. 43-45) the Torah stresses the reason for kashrus in very clear and powerful terms: By observing these laws the Jew can pull himself up the ladder of holiness; by ignoring them, he not only contami-nates himself, he gradually builds a barrier that blocks out his comprehension of holiness. Just as someone who is constantly exposed to loud music and harsh noise, slowly

burned! — and he was wrathful with Elazar and Ithamar, Aaron’s remaining sons, saying: 17 ‘‘Why did you not eat the sin-offering in the place of holiness, for it is most holy; and He gave

it to you to gain forgiveness for the sin of the assembly and to atone for them before HASHEM? 18 Behold, its blood was not brought into the Sanctuary within; you should have eaten it in the

Holy, as I had commanded!’’19 Aaron spoke to Moses: ‘‘Was it they who this day offered their sin-offering and their ele-

vation-offering before HASHEM? Now that such things befell me — were I to eat this day’s sin-

offering, would HASHEM approve?’’20 Moses heard and he approved.

1

HASHEM spoke to Moses and to Aaron, saying to them. 2 Speak to the Children of Israel,

saying: These are the creatures that you may eat from among all the animals that are

upon the earth. 3 Everything among the animals that has a split hoof, which is completely

597 / VAYIKRA/LEVITICUS PARASHAS SHEMINI 10 / 17 — 11 / 3


ד

ה

ו

ז

ח

ט

י

יא

יב

יג

רש“י

contamination. In fact, no living animal can ever be tamei, contaminated. Even if a horse carries a human corpse on its back, the animal is not tamei in the sense of contamination; it is tamei, however, in that it is forbidden as food.

את־זה ך But this. The next four verses give cases of — א�animals that are forbidden because they have only one of the two required signs of kashrus. Homiletically, Kli Yakar notes that in listing the non-kosher animals, the Torah first gives the kosher sign, instead of simply explaining that the animal is not kosher because of the sign it lacks. This suggests that the presence of a single kosher sign makes it worse. The presence of one sign symbolizes hypocritical people who always try to publicize their occasional good deeds or virtuous traits, instead of concentrating on eliminating their

♠ Permissible and forbidden land animals.The Torah identifies the animals whose flesh may be eaten

as ruminants (i.e., cud-chewing animals) whose hooves are split.פרסת .3 ע שס� ת ע� Which is completely separated into — ושס�double hooves. Only if its hooves are split completely is an animal kosher, but not if its hooves are split at the top and connected at the bottom (Rashi). Contamination or uncleanness. The term tumah /טמאה .4has two meanings, depending on the context. Most often, it refers to the spiritual contamination that can be conveyed to people or things. At other times, as in this chapter, it refers primarily to forbidden foods. Thus, when the Torah describes an animal as ‘‘unclean,’’ it has nothing to do with

קל וחומר מעתה, ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים, טומאת לטהר אדם חייב שאמרו זהו ברגל. תגעו, לא ת”ל ומה כ”ש. לא קלה נבלה עצמו ברגל (ת’’כ שם; ראש השנה טז:): (ט) סנפיר. אלו ששט בהם: קשקשת. (ש”א לבוש היא ושריון קשקשים שנא’ כמו נט.) (חולין בו הקבועים קליפים אלו יז:ה; חולין סו:): (י) שרץ. בכל מקום משמעו דבר נמוך שרוחש ונד על הארץ: פרשתא (ת’’כ טעם בנותן בו יש אם עירוביהן את לאסור יהיו. ושקץ (יא) ואת נבלתם י): (שם ועל העצמות מוזהר על הסנפירים אינו מבשרם. ג:ט): (יב) בלע”ז: מושיירונ“ש יבחושין סז.) (חולין שסיננן יבחושין לרבות תשקצו. כל אשר אין לו וגו’. מה ת”ל, שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין וקשקשת סנפיר לו אין אשר כל לומר תלמוד מנין, במים השירן ליבשה, שלו שם:יא): (ת”כ מותר בעלייתו שהשירן אע”פ במים לו היו אם הא במים, נאכלים יהיו לא משמעו שכך לקטנים, המאכילן את לחייב יאכלו. לא (יג) באכילה יד:יב) (דברים תאכלו לא ת”ל בהנאה, לאסרן אלא אינו או ידך. על

ומטלפא כתרגומו צפרנין, בשתי ומלמטה מלמעלה שמובדלת שסע. ושסעת טלפין. שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי, שמלמטה ומחזרת אותו לתוך פיה ומקיאה האוכל ממעיה מעלה מעלת גרה. מחוברות: (שמואל הנגרים מים מגזרת לתתו ויתכן שמו, כך גרה. הדק: ולטחנו לכתשו נפשר האוכל הגרה שע”י פשרא ותרגומו הפה, אחר [נגרר] שהוא יד:יד) ב

במעי הנמצא השליל את להתיר לדרשא היא יתירה זו תיבה בבהמה. ונמוח: אמו (ת’’כ שם ט; חולין סט.): אותה תאכלו. ולא בהמה טמאה. והלא באזהרה ג:א־ב): פרק (ת’’כ תעשה ולא בעשה עליה לעבור אלא ח) פסוק (להלן היא לה שום אלו, שאר בהמה טמאה שאין לי אלא אין מבשרם לא תאכלו. (ח) סימן טהרה מנין. אמרת קל וחומר, ומה אלו שיש בהן קצת סימני טהרה אסורות וכו’ (שם ב): מבשרם. על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים (ת“כ פרק ד:ח): ובנבלתם לא תגעו. יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה, תלמוד לומר אמור אל הכהנים (להלן כא:א) כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין.

א א פשר� סק� א מ� ת� רס� א טלפין פ� טלפ� ומ�א ת דין ל� ם י� ה תיכלון: ד בר� ת� א י� בבעיר�ומסדיקי א פשר� סקי ממ� תיכלון א פשר� סיק מ� ארי א מל� ג� ת י� א ת� רס� פ�הוא ב א� מס� א סדיק� א ל� א ת� רס� ופ� הוא א פשר� סיק מ� ארי א פז� ט� ת ה וי� לכון: הוא ב א� מס� א סדיק� א ל� א ת� רס� ופ� הוא א פשר� א סק� מ� ארי א רנב� א� ת ו וי� לכון: א היא ב� א� א מס� א סדיק� א ל� ת� רס� היא ופ�א ת� רס� פ� סדיק ארי א חזיר� ת ז וי� לכון: והוא תה רס� פ� טלפין א טלפ� ומ� הוא לכון: הוא ב א� מס� ר ש� פ� א ל� א פשר�א א תיכלון ובנבלתהון ל� ח מבסרהון ל�

דין ת ט י� לכון: אנון אבין מס� תקרבון א כל די לה ציצין י� תיכלון מכל די במ�תהון י� א י� חל� ובנ� א י� ממ� בי� א י� במ� לפין וק�לפין תיכלון: י וכל די לית לה ציצין וק�א י� דמ� א רחש� מכל א י� חל� ובנ� א י� ממ� בי�א שקצ� א י� במ� די א ית� ח� א ת� פש� נ� ומכל לכון יהון א יא ושקצ� לכון: אנון נבלתהון ת וי� תיכלון א ל� מבסרהון ציצין לה לית די יב כל קצון: תש�ת יג וי� לכון: הוא א שקצ� א י� במ� לפין וק�כלון יתא� א ל� א עופ� מן קצון תש� אלין

לו: Fה תאכ Jה את בהמ7 ה ב� Jת גר Kעל סת מ9 ע פר� ס� ת ש ע� ושס[י פרס6 וממ� ה גר� ה� עלי מ9 Nמ תאכלו לא את־זה ך א[נו Xאינ ה רס� ופ� הוא ה גר� ה על כי־מ9 ל מ� ג� את־ה� ה רס7 פ� ה�ה הוא ה גר� nעל ן כי־מ9 פ� ש� ם: ואת־ה� Tכ א הוא ל� Gמ יס ט� פר מ�בת רנ א� Rואת־ה ם: Tכ ל� הוא א Gמ ט� יס Iפר י� לא ה Jרס ופ�

וא Sה ה Uטמא ה יס� Iהפר לא ה Jרס ופ� וא ה ה גר� ת על[ כי־מ9ע ס� ש ע Kושס הוא ה רס� פ� יס פר י־מ� Nחזיר כ ת־ה� Tוא ם: Tכ ל�ם לא ר� ם: מבש� Tכ א הוא ל� Gמ ר ט� ה לא־יג7 ה והוא גר> רס� פ�ם: את־זה Tכ ם ל� ים ה6 qעו טמא לא תג7 ם Jת ובנבל� לו תאכשת שק יר וק� פ ים כל אשר־לו סנ� מ7 ר ב� Xתאכלו מכל אשין־לו Fר א לו: וכל אש Fם תאכ Uים את Sל נח� ים וב� מ� י� ים ב� מ� ב�ים מ� ה� רץ Xש מכל ים ל נח� וב� מים י� ב� שת שק וק� יר Vפ סנ�קץ וש] ם: Tכ ל� ם ה6 קץ oש ים מ7 ב� ר Xאש ה Jי ח� ה9 פש oנ ומכל

צו: Fק תש� ם Jת ואת־נבל� לו תאכ לא ם ר� מבש� ם כ{ ל� היו Nיקץ oש ים מ7 ב� שת שק] וק� יר qפ סנ� ין־לו Fא ר oאש כל כלו Rיא לא עוף מן־ה� קצו תש� לה ואת־א ם: Tכ ל� הוא

יא / ד־יג פרשת שמיני 598 / ספר ויקרא


Permissible

and

Forbidden

Land

Animals

Permissible

and

Forbidden

Fish

contaminated carcass, because everyone is commanded to remain uncontaminated during the festival visits to the Temple (Rashi).

9-12. Permissible and forbidden fish.

שקשת .9 And scales. The scales that are indicative of a — וק�kosher fish are only those that can be scraped off easily with a knife (Ramban). This excludes fish whose scales are not clearly defined, such as shellfish, and amphibians.

ים .10 מ� ה� That teems in the water, i.e., small — שרץ creatures that live in the water. The next term, living creatures in the water, refers to the large water animals (Sifra).

לכם .11 יהיו And they shall remain abominated to — ושקץ you. Even if the forbidden fish becomes part of a mixture in which it is no longer recognizable [bitul], it remains forbid-den if its taste is still noticeable (Rashi).

Of their flesh. . .their carcass. Flesh refers to — מבשרם. . .נבלתםfish that have been killed for food; carcass refers to fish that have died (Chizkuni; B’chor Shor).

13-19. The forbidden birds. Unlike the kosher animals and fish, which are identified not by name but by characteristics so that their identities are clear, the identities of the permis-sible birds are very cloudy. The Torah names the twenty non-kosher species, which means that all others are kosher. However, as a result of the various exiles and dispersions, the language of the Torah fell into relative disuse, with the result that the exact identities of the non-kosher birds became doubtful. Therefore, the Shulchan Aruch (Yoreh Deah 82:2) rules that it is forbidden to eat any species of bird unless there is a well-established tradition that it is kosher. Since the Halachah rules that we do not know the accurate translations of the fowl in the Torah’s list, we follow the lead of R’ Hirsch in transliterating rather than conjecturing translations. The notes will give translations that are suggested by various commentators.

shortcomings. It is such dishonesty that stamps them as ‘‘non-kosher.’’

This concept has entered the Yiddish idiom, which de-scribes a hypocrite as a chazzer fissel, or ‘‘pig’s foot,’’ be-cause a pig tends to lie on the ground with its feet forward, displaying its cloven hooves, as if to mislead onlookers into thinking it is kosher.

שפן .5 The hyrax. This is a small mammal resembling — ה�a woodchuck. Unlike a rabbit or hare, to which it also has a slight resemblance, it has short ears and its feet are hoofed.

רנבת .6 -The hare [or rabbit]. Both translations are com — הא�monly used, since the hare and the rabbit are of the same family and are very similar. Many translate the ן פ� of the ש�previous verse as a rabbit or hare, as well.

These two words illustrate the difficulty of translating the unfamiliar names of the animals and birds in this chapter. Aside from the lack of clarity concerning their identity, there is a more fundamental problem in the case of the hyrax, rabbit, and hare. The Torah states clearly that these animals chew their cud, but none of them do so in the same way that kosher animals do. In the words of R’ Hirsch: ‘‘But this translation can only be right if it were sure that both these animals chew the cud, which hardly seems to be the case.’’ These animals excrete moist pellets from their stomachs to their mouths, which they eat again, and then excrete dry pellets. Thus, they appear to chew their cud, but what they do is in no way similar to cows and sheep. Perhaps the term ‘‘bringing up its cud’’ simply refers to any animal that brings food back to its mouth from its stomach, whether or not it is like a cow. Or perhaps, as in the case of most of the animals and fowl in this chapter, we simply do not know their identity.

Nor shall you touch. This prohibition applies — לא תגעו .8only during the festival visits to the Temple, when every-one must be pure. At such times, no one may touch a

separated into double hooves, and that brings up its cud — that one you may eat. 4 But this

is what you shall not eat from among those that bring up their cud or that have split hooves:

the camel, for it brings up its cud, but its hoof is not split — it is unclean to you; 5 and the hy-

rax, for it brings up its cud, but its hoof is not split — it is unclean to you; 6 and the hare, for

it brings up its cud, but its hoof is not split — it is unclean to you; 7 and the pig, for its hoof

is split and its hoof is completely separated, but it does not chew its cud — it is unclean to

you. 8 You shall not eat of their flesh nor shall you touch their carcass — they are unclean to

you.9 This may you eat from everything that is in the water: everything that has fins and

scales in the water, in the seas, and in the streams, those may you eat. 10 And everything

that does not have fins and scales in the seas and in the streams — from all that teems in the

water, and from all living creatures in the water — they are an abomination to you. 11 And

they shall remain an abomination to you; you shall not eat of their flesh and you shall abomi-

nate their carcass. 12 Everything that does not have fins and scales in the water — it is an

abomination to you. 13 These shall you abominate from among the birds, they may not be eaten — they are



יד

טו־טז

יז־יח

יט

כ

כא

°לו ק’

כב

כג

כד

כה

רש“י

raven. Rabbeinu Tam (Tos. Chullin 62b) disputes this transla-tion, but offers no alternative.

ענה .16 י� ת ה� ;The bas hayaanah. The ostrich (R’ Saadiah — ב�Chizkuni).

נץ ;The netz. This is the sparrow hawk (Rashi; Ramban — ה�Ralbag) but Tosafos (Chullin 63a) questions this definition, without offering an alternative.

נשוף .17 י� כוס. . .ה� The kos . . . the yanshuf. Both birds howl — ה�at night and have cheeks that are similar to those of humans: the owl and the great horned owl (Rashi). According to Ralbag, kos is the falcon.

שלך The shalach. A bird that draws fish from the water — ה�(Rashi), apparently a pelican, heron, or cormorant.

תנשמת .18 The tinshemes. The bat (Rashi; Chizkuni), or — ה�the owl (Ralbag).

חסידה .19 -The chasidah. The stork (Rashi). Others dis — ה�agree with Rashi, since there was a tradition in some com-munities that the stork is a kosher bird, a tradition questioned

נשר .13 The nesher. The commentators generally agree — ה�that this is the eagle or bald eagle, although Rabbeinu Tam (Tos. Chullin 63a) questions even this.

פרס ;The peres. The bearded vulture (R’ Saadiah Gaon — ה�Ralbag).

The ozniah. Ibn Ezra understands R’ Saadiah’s — העזניהtranslation as the mythological griffin, but rejects it because the Torah could not be speaking of a non-existent creature. However, R’ Y. Kafach notes that the Arabic word used by the Gaon also refers to an actual bird. R’ D.Z. Hoffman translates it as the white-tailed or sea eagle.

דאה .14 -The daah. According to R’ Hoffman’s transla — ה�tion of R’ Saadiah, this is the kite. Ralbag translates it as a species of vulture.

According to its kind. Wherever this is added to the — למינהname of the bird, it means to include birds of varying names and appearance that belong to the same species (Rashi).

The orev. This is generally assumed to be the — ערב .15

וצרעין זבובים כגון הארץ על הרוחשין הנמוכים הדקים הם (כ) שרץ העוף. סמוך לרגליו. ממעל רגלים: ארבע על ארבע. על (כא) וחגבים: ויתושין לצוארו יש לו כמין שתי רגלים לבד ארבע רגליו וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ מתחזק באותן שתי כרעים ופורח. ויש מהן הרבה כאותן שקורין לנגושט”א, אבל וארבע רגלים נאמרו בהם, ארבע סימני טהרה בהן, שארבעה בקיאין אנו אין נט.) (חולין רובו את חופין וכנפיו כאן, הכתובים כרעים אלו וקרסולין, כנפים להם [שאין] ויש ארוך שראשן יש אבל שבינותינו באותן מצויין הללו סימנים וכל ביניהם: להבדיל יודעים אנו אין ובזה סה:) (שם חגב שמו שיהא וצריך זנב

ה:י): (ת”כ פרק לו חמש טהור יש ללמד שאם בא וגו’. (כג) וכל שרץ העוף תטמאו. ד:א): פרשתא (ת”כ בענין למטה להאמר העתידין ולאלה. (כד) שנאמרה מקום כל וכל הנשא מנבלתם. (כה) טומאה: יש בנגיעתם כלומר ז־ח): (שם בגדים כבוס טעונה שהיא מגע מטומאת חמורה משא טומאת

אסורין, בהנאה מותרין (ת“כ פרק ה:א). כל עוף שנאמר בו למינה למינו למינהו אחד מין וכולן בשמותם, ולא במראיהם לא לזה זה דומין שאין המין באותו יש רבותינו פירשו (יז) השלך. אישפרוי”ר: (טז) הנץ. סג.): חולין ג־ה; שם (ת“כ (חולין שם) זה השולה דגים מן הים. וזהו שתרגם אונקלוס ושלי נונא: כוס וינשוף. הם צואיטי”ש הצועקים בלילה ויש להם לסתות כאדם. ועוד אחר דומה לו שקורין בלילה. ופורחת לעכבר ודומה שורי”ץ קלב”א היא התנשמת. (יח) ייב”ו: ותנשמת האמורה בשרצים היא דומה לה ואין לה עינים וקורין לה טלפ”א: (יט) עם חסידות שעושה חסידה שמה נקרא ולמה ציגוני”א לבנה דיה זו החסידה. שהיא לי ונראה (שם) רגזנית דיה היא האנפה. שם): (חולין במזונות חברותיה שקורין לה הירו”ן: הדוכיפת. תרנגול הבר וכרבלתו כפולה ובלעז הירופ”א ולמה טורא ונגר [ת“א] כרבלתו. היא וזו כפות שהודו דוכיפת שמו נקרא (סח:): מי שאחזו גיטין בפרק נקרא על שם מעשיו, כמו שפירשו רבותינו במס’

א ית� א: יד וד� זי� ר וע� א וע� א אנון נשר� שקצ�א עורב� ל כ� ת טו י� ה: לזנ� א פית� ר� וט�

ר וצפ� א וציצ� א עמית� נ� ת ת ב� לזנה: טז וי�לי וש� א רי� יז וק� לזנוהי: א צ� ונ� א חפ� ש�א את� וק� א יח ובות� א: וקפופ� א נונ�ר ג� ונ� ה לזנ� ואבו א רית� ו� יט וח� א: קרק� ויר�א דעופ� א רחש� כ כל א: לפ� עט� ו� א טור�לכון: הוא א שקצ� ע רב� א� ל ע� ך ל� דמה�א רחש� מכל תיכלון דין ת י� ם כא בר�

לה די ע רב� א� ל ע� ך ל� דמה� א דעופ�בהון א צ� פ� לק� גלוהי ר� וי מעל� רצולין ק�תיכלון מנהון אלין ת כב י� א: רע� א� ל ע�לזנוהי א שונ� ר� ת וי� לזנה א גוב� ת י�א ב� חג� ת וי� לזנוהי א רגול� ח� ת וי�די א דעופ� א רחש� כג וכל לזנוהי:

לכון: הוא א שקצ� גלין ר� ע רב� א� לה ב דיקר� ל כ� בון א� תסת� כד ולאלין

א: מש� ר� ד ע� ב א� מס� יהי בנבלתהון ע ב� יצ� מנבלתהון דיטול ל כה וכ�

ואת־ ה: Rזני ע� Rה ת וא6 רס פ ואת־ה� נשר את־ה� ם Wה קץ Xשב למינו: ואת בת ל־ער6 ת כ� Gה: א Rה למינ Jי א� Rה ואת־ה א� ד� ה�הו: Fלמינ ץ נ6 ואת־ה� ף ח� ש7 ואת־ה� ס Jחמ ת� ואת־ה� ה ענ� י9 ה9מת oתנש ואת־ה� נשוף: י� ואת־ה� ך Jל ש� ואת־ה� כוס ואת־ה�ה ה למינ7 Jפ אנ� Rה ה חסיד� ם: ואת ה9 Rח ר� Rת ואת־ה Jא ק� ואת־ה�ך הל6 ה9 עוף ה� רץ Xש ל כ ף: Fל עט� Rואת־ה ת iדוכיפ ואת־ה�מכל תאכלו את־זה ך א[ ם: Tכ ל� הוא קץ oש ע רב� ל־א� ע�ל ים ממע� ע� ע אשר־°לא כר� רב� ל־א� ך ע� הל6 עוף ה9 רץ ה� Xשלו תאכ מהם לה nרץ: את־א Rא ל־ה� ן ע� ה6 ב� ר Gת לנ� יו גל� לר�רגל ח� ואת־ה9 הו Wלמינ ם Jלע ס� ואת־ה� למינו ה Xרב א� Rאת־העוף אשר־לו רץ ה� Xהו: וכל ש Fב למינ Jג ח� Tהו ואת־ה למינע� Gנג ל־ה� או כ� מ7 לה תט� ם: ולא6 Tכ קץ הוא ל� oים ש גל7 רבע ר� א�ס Gב ם יכ� ת7 א מנבל� נש6 ל־ה� רב: וכ� Rע ד־ה� א ע� Uם יטמ Jת בנבל�

יא / יד־כה פרשת שמיני 600 / ספר ויקרא


The

Forbidden

Birds

Forbidden

and

Permissible

Insects

two are used for jumping.

ים .21 Jumping legs. These insects have two jointed — כרע�legs — similar to the human knee — whose joints are higher than the insect’s body when it is at rest. It uses these powerful legs to launch itself from the ground when it flies or jumps.

24-31. The non-kosher creatures that transmit contamination. The rest of the chapter discusses the transmission of ה -contamination. As a practical mat ,טמא�ter, contamination is forbidden only for sacred foods or objects, including terumah and maaser sheni, and people who may touch them. The only sort of contamination that is forbidden without exception is for a Kohen to become contaminated through contact with a human corpse (21:1-4,11).

Kosher animals that were slaughtered through a hala-chically valid shechitah are not contaminated; these ko-sher animals will be discussed below in verses 39-40. The carcasses of larger non-kosher animals are contaminated no matter how they die or are killed. Insects are never ta-mei, alive or dead. In the case of small, creeping animals, only the eight species listed below are tamei when they are dead.

ד־הערב .24 ע� .Becomes contaminated until evening — יטמא The only way a person can remove tumah from himself is through immersion in a mikveh (17:15). That done, his contamination ends, except that, as our verse states, he may not eat or touch ה the Kohen’s portion, or the meat of ,תרומ�offerings, until nightfall (Ramban).

נשא .25 -And anyone who carries. The contamina — וכל־ה�tion of one who carries [i.e., bears the weight of] a car-cass — even if he does not actually touch it — is stricter than that of someone who merely touches it. [‘‘Carrying’’ in this case includes such indirect carrying as moving the carcass with a stick or lever.] As this verse teaches, one who carries a carcass contaminates his garments as well as himself. Consequently, they, too, must be immersed in a mikveh, if the owner wishes to remove their contamination (Rashi).

by Teshuvos HaRosh (20:20), but defended by R’ Yerucham (Bais Yosef, Yoreh Deah 82).

Why is it called chasidah? Because it displays kind-ness [חסד] toward others of its species by sharing food with them (Rashi; Chullin 63a). If it is so compassion-ate, why is it stigmatized as a non-kosher bird? The Rizhiner Rebbe responded that this is because it directs its kindness exclusively towards its fellows, but will not help other species. To Jews, that is not an admirable characteristic.

The anafah. Although this word is not preceded — האנפהby the word ואת as the other birds are, nevertheless it is a separate species: the hot-tempered dayah (Chullin 63a). It is the heron (Rashi).

ת דוכיפ� The duchifas. The wild hen whose comb is doubled — ה�over (Rashi, Chullin 63a). Rashi here identifies it as the hoopoe.

לף עט� .The atalef. The bat (R’ Saadiah) — ה�

20-23. Forbidden and permissible insects. Even though a few species of insects may be eaten, as indicated in the following verses, Rashi states that only firm traditions suffice to permit such consumption, because it is impos-sible to determine which are kosher solely through their physical characteristics. With the passage of time, such traditions have grown virtually extinct. There are some Moroccan and Yemenite Jews who have preserved their ancient traditions regarding the kosher insects; however, Or HaChaim writes that when he was in Morocco, he pro-tested against the consumption of any insects, because of the great difficulty in identifying the few kosher species from the vast number of non-kosher species. He further states that although twelve years had passed since they accepted his rebuke, the land had not had a locust inva-sion during that entire period.

העוף .20 -Flying teeming creature. These are in — שרץ sects such as flies, hornets, mites, and grasshoppers (Rashi). R’ D.Z. Hoffman raises the difficulty that all in-sects have six legs, not four. He explains that they have four legs that are used for simple walking, while the other

an abomination: the nesher, the peres, the ozniah; 14 the daah and the ayah according to its

kind; 15 every orev according to its kind; 16 the bas yaanah, the tachmos, the shachaf, and

the netz according to its kind; 17 the kos, the shalach, and the yanshuf; 18 the tinshemes, the

kaas, and the racham; 19 the chasidah, the anafah according to its kind, the duchifas, and the

atalef. 20 Every flying teeming creature that walks on four legs — it is an abomination to you. 21 Only

this may you eat from among all flying teeming creatures that walk on four legs: one that has

jumping legs above its legs, with which to spring upon the earth. 22 You may eat these from

among them: the arbeh according to its kind; the sal’am according to its kind, the chargol ac-

cording to its kind, and the chagav according to its kind. 23 Every flying teeming thing that has

four legs — it is an abomination to you.24 You become contaminated through the following — anyone who touches their carcass be-

comes contaminated until the evening; 25 and anyone who carries their carcass shall immerse



כו

כז

כח

כט

ל

לא

לב

לג שביעי

לד

רש“י

mouse, and it may include other rodents, as well, such as a rat.צב The tzav. Rashi notes that this animal resembles a — ה�frog, thus it is presumably a toad. The anakah. The hedgehog or porcupine — האנקה .30(Rashi). According to Radak, it is a viper.כח The koach. According to R’ Saadiah, this is a species — ה�of lizard.לטאה .The letaah. Rashi translates this as the lizard — ה�חמט The chomet. The snail (Rashi), or the chameleon — ה�(Radak). The tinshemes. This is not the bird of the same — תנשמתname in verse 18 (Chullin 63a). According to Rashi, it is a

נגע .27 -Whoever touches. The contamination result — כל־ה�ing from touching is milder than that which is caused by carrying. Therefore, our verse does not require immersion of clothing, but the next verse, which specifies carrying, extends the contamination to garments, as well.29-31. The small creeping animals. This passage lists the eight small animals that are contaminated when they are dead and which convey their contamination to people and objects. Since not all of their identities are clear, we transliterate them, but give the possible translations in the commentary.חלד .29 The choled. According to Rashi and others, this — ה�is a weasel. R’ Saadiah translates it as a mole.כבר The achbar. It is generally agreed that this is a — הע�

משקה אשר ישתה בכל כלי, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. למדנו מכאן דברים הרבה. למדנו שאין אוכל מוכשר ומתוקן לקבל טומאה עד שיבאו עליו מים פעם אחת, ומשבאו עליו מים פעם אחת מקבל טומאה לעולם, ואפי’ נגוב. והיין והשמן וכל הנקרא משקה מכשיר זרעים לטומאה כמים, שכך יש לדרוש המקרא, כל משקה אשר ישתה בכל כלי, יטמא האוכל. או אשר יבא עליו מים ועוד למדו רבותינו מכאן שאין ולד הטומאה מטמא כלים. שכך שנינו, יכול יהיו כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס, ת”ל כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל, אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס ואין כל הכלים מיטמאין מאויר כלי חרס (ת“כ פרק ט:א; פסחים כ.) לפי שהשרץ אב הטומאה והכלי שנטמא ממנו ולד הטומאה, לפיכך אינו חוזר ומטמא כלים שבתוכו. ולמדנו עוד שהשרץ שנפל לאויר תנור, והפת בתוכו, ולא נגע השרץ בפת, התנור ראשון והפת שנייה. ולא נאמר רואין את התנור כאלו מלא טומאה ותהא הפת תחלה, שאם אתה אומר כן לא נתמעטו כל הכלים מלהטמא מאויר כלי חרס, שהרי טומאה עצמה נגעה בהן מגבן (פסחים שם). ולמדנו עוד על ביאת

(כו) מפרסת פרסה ושסע איננה שוסעת. כגון גמל שפרסתו סדוקה למעלה אבל למטה היא מחוברת. כאן למדך שנבלת בהמה טמאה מטמאה ובענין שבסוף הפרשה (להלן פסוקים לט־מ) פי’ על בהמה טהורה: (כז) על כפיו. כגון כלב ודוב וחתול: טמאים הם לכם. למגע: (כט) וזה לכם הטמא. כל טומאות הללו אינן לאיסור אכילה אלא לטומאה ממש להיות טמא במגען ונאסר לאכול תרומה וקדשים ולהכנס במקדש: החלד. מושטיל”א: והצב. פרויי”ט שדומה לצפרדע: (ל) אנקה. היריצו”ן: הלטאה. ליישירד”א: החמט. לימצ”א: תנשמת. טלפ”א: (לב) במים יובא. ואף לאחר טבילתו טמא הוא לתרומה עד הערב. ואחר כך וטהר. בהערב השמש (יבמות עה.): (לג) אל תוכו. אין כלי חרס מיטמא אלא מאוירו (כלים ב:א): כל אשר בתוכו יטמא. הכלי חוזר ומטמא מה שבאוירו (ס”א שבתוכו): ואתו מכל האכל (לד) ז:יג): פרשתא (ת”כ במקוה טהרה לו שאין למד תשבורו.

כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל מוסב על מקרא העליון, אשר יאכל. אשר יאכל אשר באו עליו מים, והוא בתוך כלי חרס הטמא, יטמא. וכן כל

ל א: כו לכ� מש� ד ר� ב ע� א� לבושוהי ויהי מס�א וטלפין ת� רס� א פ� א די היא סדיק� בעיר�א סק� א מ� ה� א לית� א ופשר� טלפ� א מ� ה� לית�ב בהון יהי ל דיקר� אבין אנון לכון כ� מס�ל בכ� ידוהי ל ע� ך ל� דמה� כז וכל ב: א� מס�אבין מס� ע רב� א� ל ע� א לכ� דמה� א ית� ח�יהא בנבלתהון ב דיקר� ל כ� לכון אנון ת י� כח ודיטול א: מש� ר� ד ע� ב א� מס�ב א� מס� ויהי לבושוהי ע ב� יצ� נבלתהון כט ודין לכון: אנון אבין מס� א מש� ר� ד ע�ל ע� חש דר� א ברחש� א ב� א� מס� לכון לזנוהי: א ב� וצ� א ר� כב� וע� א חלד� א רע� א�א וחמט� א וחלטית� א וכח� א ל� ל וי�ל בכ� לכון אבין דמס� לא אלין א: שות� וא�יהי במותהון בהון ב דיקר� ל כ� א רחש�א: לב וכל די יפל עלוהי מש� ד ר� ב ע� א� מס�אן מ� ל מכ� ב א� מס� יהי במותהון מנהון אן ל מ� ק כ� ך או ש� ע או לבוש או מש� דא�ל ע� ית� א י� במ� בהון א עביד� תתעבד די ל לג וכ� וידכי: א מש� ר� ד ע� ב א� מס� ויהי די וה כל לג� יפל מנהון די ף חס� אן ד� מ�ל לד מכ� תתברון: תה וי� ב א� יסת� וה בג�א יהי י� א דמתאכל דיעול עלוהי מ� מיכל�אן ל מ� שקה די ישתתי בכ� ל מ� ב וכ� א� מס�

הוא ר Xאש ה בהמ� ל־ה� כ� ל� רב: Rע ד־ה� ע� א Gמ וט� יו Jד בג�ה נ� אינ� ה וגר� ת ע� שס� ה נ� אינ� ׀ ע ס� Xוש ה רס� פ� סת פר מ�׀ וכל א: Rיטמ ם ה] ב� ע� Gנג ל־ה� כ� ם כ{ ל� ם ה6 ים qטמא ה על� מ9ים qע טמא רב� ל־א� כת ע� Xהל ה ה9 י� ח� ל־ה9 יו בכ� פ� ל־כ� ך ע� Cהולנשא רב: וה� Rע ד־ה� א ע� Uם יטמ Jת ע� בנבל� Gנג ל־ה� ם כ� כ{ ם ל� ה6ים qטמא רב ע7 ד־ה� ע� א Cמ וט� יו Jד בג� ס Gב יכ� ם ת� את־נבל�ץ Cשר רץ ה� ש] א ב� מ ט� כם ה� ה ל� eוז ם: Tכ ה ל� מ� ה6ה ק� אנ� Rוה הו: Fלמינ ב Uצ וה� ר Jכב ע� Rוה חלד ה� רץ א7 ל־ה� ע�ם כ] ים ל� qטמא לה ה� yמת: א Rתנש חמט וה� ה וה� א7 לט� כח� וה� וה�רב: Rע ד־ה� ע� א Uיטמ ם Jבמת ם fה ב� ע� נג� ל־ה� כ� רץ ש7 ל־ה� בכ�ל־כלי־עץ א מכ� ם יטמ� ם ׀ במת� יו מה ל� וכל אשר־יפל ע�ה Jאכ מל� ה oש ע� Fאשר־י י ל־כל כ� ק ש� או גד או־עור eאו בל־כלי־ וכ� ר: Fה וט� רב ע] ד־ה� ע� א Gמ וט� א יוב@ ים מ� ב� ם ה{ ב�

א Jר בתוכו יטמ Lם אל־תוכו כל אש רש אשר־יפל מה] חבוא י� ר אש ל כ א� Fי ר Xאש אכל ל־ה� כ� Nמ תשברו: ואתו י Sל־כל בכ� ה ת יש� ר Xאש שקה ל־מ� וכ� א יטמ7 ים iמ יו ל@ ע�

יא / כו־לד פרשת שמיני 602 / ספר ויקרא


The

Non-kosher

Creatures

that Trans-

mit Con-

tamination

The Small

Creeping

Animals

Objects

Receiving

Contamina-

tion

is an exception to this rule; such meat is not considered food and contaminates even if it has the volume of an olive, which is half the size of an egg (see notes to v. 40). Part of them. Even a small part of a dead animal — מהם .32can cause tumah (Sifra).-Work is done. Only a vessel used for a pro — יעשה מלאכהductive purpose can become contaminated, so a utensil whose sole purpose is to cover or shield other utensils cannot become tamei. A pot cover, however, would become tamei, because it serves as an adjunct to the pot and is considered as if it were part of the pot (Sifra). Earthenware. Earthenware vessels are unique in — חרש .33three respects: (a) They become contaminated only through their interior, but not if tumah comes in contact with an outside wall; (b) they become contaminated when the tumah merely enters the interior, even if it does not come in contact with the surface of the vessel; and (c) earthenware cannot be purified through immersion in a mikveh (Rashi). And you shall break it. The only way to cleanse — ואתו תשברוan earthenware vessel is by breaking it so that it can no longer perform its original task. If it was made to hold liquids, it must be punctured; if it was made to hold solids, a hole must be made that is large enough for its intended contents to fall out (Rashi).-Of any food. This verse qualifies the previ — מכל־האכל .34ous verse, adding that only food or drink can become tamei merely by being in the interior of the vessel into which a carcass fell. This implies that utensils cannot become con-taminated unless they are actually touched by the carcass (Rashi). That is edible. But food or drink that has become — אשר יאכלunfit for consumption cannot become tamei (Sifra).ים Upon which water comes. See rules (a) — אשר יבוא עליו מ�and (b) under the heading ‘‘Some basic rules of contamina-tion’’ above.

mole; according to R’ Saadiah, a type of lizard.נגע .31 -Anyone who touches. Unlike animal car — כל־ה�casses, these animals transmit contamination only through touching. One who carries them without making contact does not become tamei (see Keilim 1:1-2).32-36. Objects receiving contamination. Earlier we were told how carcasses can contaminate people. Now the Torah turns to objects, and how they receive contamination through coming in contact with any of the carcasses mentioned above.♠ Some basic rules of contamination.

(a) Before a food can become tamei, it must receive הכשר, preparation. This means that the food must have been moist-ened by one of seven liquids: water, dew, wine, oil, blood, milk, and bees’ honey (Machshirim 6:4).

(b) Hechsher of food can take place only after the food has been detached from the soil; otherwise, every food would be eligible to accept tumah simply by virtue of the fact that it becomes wet during its growth.

(c) Three degrees of tumah are involved in this passage: 1. A dead animal is an ה טמא� ב ה� -father (or source) of con ,א�tamination; 2. a vessel becomes a ה first degree ,ראשון לטמא�of contamination; and 3. the contents of the vessel become ה .second degree of contamination ,שני לטמא�

Only food and drink can become second degrees of tumah; neither people nor utensils of any sort can accept any contaminations below the first degree. Also, food that is no longer edible cannot become contaminated unless it has been used as a tool, in which case it has the rules of a utensil.

(d) If a carcass and food are simultaneously in the interior of an earthenware vessel, but they do not touch one another, the carcass makes the vessel a first degree, and the vessel in turn makes the food a second degree.

(e) In order to transmit tumah, a food must be at least the volume of an egg (Rashi v. 34). Meat from an animal carcass

his clothing and be contaminated until the evening — 26 every animal that has split hooves

that are not completely split, or does not chew its cud, they are contaminated to you; whoever

touches them becomes contaminated. 27 And every one that walks on its paws, among all ani-

mals that walk on four legs, they are contaminated to you; whoever touches their carcass shall

be contaminated until the evening. 28 One who carries their carcass shall immerse his clothing

and be contaminated until the evening; they are contaminated to you.29 These are the contaminated ones among the teeming animals that teem upon the earth:

the choled, the achbar, and the tzav according to its variety; 30 the anakah, the koach, and the

letaah; and the chomet and the tinshemes. 31 Only these are contaminated to you among all the

teeming animals; anyone who touches them when they are dead shall be contaminated until

evening; 32 and when they are dead, anything upon which part of them will fall shall become

contaminated, whether it is a wooden utensil, a garment, leather, or sackcloth — any utensil

with which work is done — shall be brought into the water, and remain contaminated until

evening, and then become cleansed.33 Any earthenware utensil into whose interior one of them will fall, everything in it shall

become contaminated — and you shall break it — 34 of any food that is edible, upon which

water comes, shall become contaminated; and any beverage that can be drunk, in any vessel,



*ו’ דגחוןרבתי והיא חצי התורה

באותיות

לה

לו

לז

לח

לט

מ

מא

מב

מג

רש“י

ים עין ובור מקוה־מ� .A spring or a cistern, a gathering of water — מ�Only water in a vessel that is detached from the ground can become tamei, not water on the ground (Rashi).בנבלתם But one who touches their carcass. Even — ונגע� though a mikveh cleanses a contaminated person, if he is touching a carcass while he is standing in the mikveh, he becomes tamei (Rashi). However, if he lets go of the carcass and remains immersed there, he becomes cleansed.הוא .37 It remains pure. The seed remains pure — טהור because after being severed from the ground, it had not yet

ים יתץ .35 נור וכיר� .An oven or a stove shall be smashed — ת�Since these utensils are earthenware, they cannot become cleansed unless they are broken; utensils made of other materials can be cleansed in a mikveh (Rashi).לכם יהיו And they shall remain contaminated to — וטמאים you. This clause teaches that if the owner wishes to keep contaminated vessels as they are [and put them to uses that do not require ritual purity], he may do so (Rashi).36. A body of water that is connected to the ground cannot become contaminated, even if it is touched by a carcass.

ולא בקרנים וגידים ולא בעצמות (לט) בנבלתה. אחת שוב אינו נעקר הימנו: נבלתה. את והנושא (מ) קיז:): חולין י:ה; פרשתא (ת’’כ בעור ולא וטלפים בגדיו אין והנוגע בגדים מטמא שהנושא מגע, מטומאת משא טומאת חמורה אכילתו, תטמאנו יכול והאוכל מנבלתה. בגדיו: יכבס בו נאמר שלא טמאין, כב:ח) (להלן בה לטמאה יאכל לא וטרפה נבלה טהור עוף בנבלת או’ כשהוא [בה,] אותה מטמאה בגדים באכילתה ואין נבלת בהמה מטמאה בגדים באכילתה ליתן האוכל, ת”ל מה א”כ הבליעה. בבית חבירו לו כגון אם תחבה משא, בלא וטמא עד מב:): נדה ז; שם (ת“כ כזית והוא אכילה, כדי ולנוגע לנושא שיעור הערב. אע”פ שטבל צריך הערב שמש: (מא) השורץ על הארץ. להוציא את סז:) חולין יב:א; פרק (ת’’כ שבעדשים הזיזין ואת [ושבפולין] שבכליסין היתושין שהרי לא שרצו על הארץ אלא בתוך האוכל, אבל משיצאו לאויר ושרצו הרי נאסרו: נמוך ואין קרוי שרץ אלא דבר (ת’’כ שם) לחייב על המאכיל כאוכל לא יאכל. ונד: (מב) הולך על גחון. זה נחש (ת“כ קצר רגלים שאינו נראה אלא כרוחש מעיו: כל על ונפול] [ס“א ונופל שח שהולך שחייה גחון ולשון סז:) חולין ב; שם זה ארבע. על הולך ושם): (שם לדומה הדומה ואת השלשולין להביא הולך. עקרב: כל. להביא את החפושית אשקרבו”ט בלעז ואת הדומה לדומה (שם ושם): לכאן זנבו ועד מראשו רגלים לו שיש שרץ ושם), (שם נדל זה רגלים. מרבה ולכאן וקורין צינטפיי“ד: (מג) אל תשקצו. באכילתן שהרי כתיב נפשותיכם ואין מטמאין אתם אם בם. ונטמתם באכילתן: תטמאו ולא וכן במגע, נפש שיקוץ לט.): (יומא מעלה ובישיבת הבא בעולם אתכם מטמא אני אף בארץ בהן

שאם קיח:) (חולין משנתלשו עליהן נפלו א”כ אלא זרעים מכשרת שאינה מים אתה אומר מקבלין הכשר במחובר, אין לך שלא באו עליו מים, ומהו אומר אשר כביצה, בו יש א”כ אלא אחרים מטמא אוכל שאין עוד ולמדנו מים. עליו יבוא שנא’ אשר יאכל (ת“כ פרק ט:א; יומא פ.) אוכל הנאכל בבת אחת, ושיערו חכמים (יומא שם): (לה) תנור וכירים. יותר מביצת תרנגולת אין בית הבליעה מחזיק כלים המטלטלין הם והם של חרס ויש להן תוך, ושופת את הקדרה על נקב החלל, יהיו וטמאים בטבילה: טהרה חרס לכלי שאין יתץ. למעלה: פיהם ושניהם לקיימן רצה אם לכם יהיו וטמאים ת”ל לנותצם אני מצווה תאמר שלא לכם. המחוברים מים. מקוה ובור מעין אך (לו) י:י): פרק (ת“כ רשאי בטומאתן בהם הטובל טהור. יהיה ללמוד, לך יש ועוד טומאה. מקבלין אין לקרקע בנבלתם ונוגע ובור מעין בתוך הוא אפי’ יטמא. בנבלתם ונוגע מטומאתו: יטמא. שלא תאמר ק”ו, אם מטהר את טמאים מטומאתם ק”ו שיציל את הטהור מליטמא, לכך נאמר ונוגע בנבלתם יטמא (ת”כ פרשתא ט:ה): (לז) זרע זרוע. (דניאל הזרועים מן לנו ויתנו כמו הוא דבר שם זרוע זרעונין. מיני של זריעה ונתקן לקרות אוכל לקבל טומאה למדך הכתוב שלא הוכשר טהור הוא. א:יב): עד שיבואו עליו מים: (לח) וכי יותן מים על זרע. לאחר שנתלש (חולין קיח:) שאם תאמר יש הכשר במחובר אין לך זרע שלא הוכשר: מים על זרע. בין מים בין שאר משקין בין הם על הזרע בין הזרע נפל לתוכן הכל נדרש בתורת כהנים כב.־כב:) שלא (ב’’מ מן המים אף משנגב ונפל מנבלתם עליו. יא:ו,ט): (פרק הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל, ומשירד לו הכשר קבלת טומאה פעם

מנבלתהון יפל די לה וכל ב: א� מס� יהי רעון ים ית� נור וכיר� ב ת� א� עלוהי יהי מס�לכון: יהון אבין ומס� אנון אבין מס�א יהי י� ן וגוב בית כנישות מ� עי� ם מ� לו בר�ב: א� מס� יהי בנבלתהון ב ודיקר� דכי ע ר) זר� ל (ב� ל כ� ארי יפל מנבלתהון ע� לז ו�ארי לח ו� הוא: דכי ע יזדר� די זרוע� ויפל א רע� ז� ר) (ב� ל ע� א י� מ� הבון יתי�לכון: הוא ב א� מס� עלוהי מנבלתהון לכון היא די א בעיר� מן ימות ארי לט ו�ד ב ע� א� ה יהי מס� ב בנבלת� ל דיקר� למיכ�ע ב� יצ� ה מנבלת� מ ודיכול א: מש� ר�א ודיטול מש� ד ר� ב ע� א� לבושוהי ויהי מס�ב א� ע לבושוהי ויהי מס� ב� ה יצ� ת נבלת� י�ל ע� חש דר� א רחש� ל מא וכ� א: מש� ר� ד ע�מב כל יתאכל: א ל� הוא א שקצ� א רע� א�ל ע� ך ל� דמה� וכל מעוהי ל ע� ך ל� דמה�ל לכ� אין גל� ר� סגיאות ל כ� ד ע� ע רב� א�א תיכלנון א ל� רע� ל א� חש ע� א דר� רחש�ת י� קצון תש� א מג ל� אנון: א שקצ� ארי א ול� חש דר� א רחש� ל בכ� תיכון פש� נ�בהון: פון אבון ותסת� בהון אבון תסת�

נור ת� א יטמ� יו ל� ע� ׀ ם ת> מנבל� אשר־יפל כל ו א: Rיטמאך ם: Tכ ל� היו Nי ים Sוטמא ם Wה ים Vטמא ץ Jית ים וכיר_א: Rם יטמ Jת ע� בנבל� Gהור ונג ה ט� Xהי Nים י iן ובור מקוה־מ עי� מ�

ע� Wר יז� ר Xאש זרוע� ע ר� ל־ז� ל־כ� ע� ם ת� מנבל� יפל י mוכיו ל7 ם ע� Jת מנבל� ל Kפ ונ� ע ל־זר� ים ע� ן־מ� ית� י mהור הוא: וכ ט�מות מן־ י י� mוכ ם: Tכ א הוא ל� Gמ ט�א Uה יטמ Jת ע� בנבל� Gנג ה ה� כל7 ם לא� כ] יא ל� qה אשר־ה בהמ� ה�ד־ ע� א Cמ וט� יו Jד בג� ס Gב יכ� ה ת� מנבל� אכל Rוה רב: Rע ד־ה� ע�ד־ ע� א Gמ וט� יו Jד בג� ס Gב יכ� ה ת� את־נבל� נשא וה� רב ע7 ה�

לא הוא קץ oש רץ א7 ל־ה� ע� ץ Cשר ה� רץ ש] ל־ה� וכ� רב: Rע ה�ד ע� ע רב� ל־א� ך ע� C׀ הול וכל חון ל־*ג� ע� ך הול כל ל: Fכ א� Fילא רץ א7 ל־ה� ע� ץ Cשר ה� רץ ש] ל־ה� לכ� ים גל� ר� ה Cרב ל־מ� כ�ם פשתיכ את־נ� קצו ל־תש� א� ם: Fה קץ oכי־ש תאכלום ם: Rב ם ונטמת] ם ה ב� מאו תט� ולא ץ Wשר ה� רץ ש] ל־ה� בכ�

יא / לה־מג פרשת שמיני 604 / ספר ויקרא


Contamin-

ation of

Kosher

Animals

Prohibition

of Eating

Creeping

Creatures

Torah places these laws in a new perspective. The consump-tion of these foods impedes a person’s ability to elevate and sanctify himself, it contaminates the soul in ways that no physical examination can decipher, and it creates a barrier between the Jew and his perception of God. Small wonder that those who consume forbidden foods cannot see the logic of these prohibitions, just as one who lives on analgesics finds it strange that other people cry out in pain at stimuli that he does not feel. Painkillers dull the nerves and forbidden foods dull the spiritual antennae. [See the prefatory remarks to this chapter.]בם .43 Lest you become contaminated through — ונטמתם them. If you contaminate yourself by eating forbidden foods in this world, I will render you contaminated in the World to Come and before the Heavenly Court (Rashi, Sifra, Yoma 39a).

The aleph is missing from ונטמ[א]תם, so that it can be read מתם lest you become dulled. As noted above, the ,ונט�consumption of forbidden foods dulls one’s spiritual po-tential. In the words of the Sages: If a person contaminates himself a little, he becomes contaminated a great deal; [if he contaminates himself] down below, he is contaminated above; in this world, he is contaminated in the World to Come. [Conversely,] you shall sanctify yourselves and you shall become holy (v. 44): If a person sanctifies himself a little, he becomes sanctified a great deal; [if he sancti-fies himself] down below, he is sanctified above; in this world, he is sanctified in the World to Come (Yoma 39a). To become holy, a person must sanctify himself ‘‘down below,’’ meaning that the road to holiness does not begin with sublime thoughts or the study of lofty ideas. First a person must sanctify himself in the ‘‘lowly’’ things, such as his personal behavior, morality, and appetite. Once someone has turned himself into a decent, moral person, he can aspire to assistance from above (Sidduro shel Shabbos).

come in contact with water. The element of הכשר, prepara-tion for contamination by coming in contact with liquid, is introduced in the next verse. See rules (a) and (b) (Rashi).39-40. Contamination of kosher animals.נשא .40 And one who carries. Only in the case of — וה�one who carries the carcass do his garments also become contaminated. Even one who eats from it does not cause his garments to become contaminated if someone else placed it into his mouth so that he did not ‘‘carry’’ the meat in the process of eating it. If someone merely touched the meat without moving it, he becomes contaminated but his gar-ments do not (Rashi).41-44. Prohibition of eating creeping creatures. The To-rah now returns to the subject of forbidden foods, which had been interrupted by the discussion of the laws of contamination. Verse 23 had concluded the laws of larger winged creatures; this verse continues with the laws of smaller insects.שרץ .41 Teeming creature. Rashi defines these creatures — ה�as those that are low, have short legs, and appear to creep along the ground.ל־גחון .42 .Everything that creeps on its belly, i.e — כל הולך ע�snakes and worms (Rashi).

The letter ו in the word חון is written in an elongated form ג�in the Torah Scrolls. The early Sages, who were called סופרים, those who count, because they would count the words and letters of the Torah [and provide numbered lists of the Torah’s rules and principles, such as the Thirty-nine Labors], noted that the elongated vav of חון is the midpoint of the Torah’s ג�letters (Kiddushin 30a).ע רב� ל־א� On four legs, such as scorpions and beetles — ע�(Rashi).ים גל� רבה ר� .With numerous legs, i.e., a centipede (Rashi) — מ�43-47. Holiness and the laws of kashrus. In conclusion, the

shall become contaminated. 35 Anything upon which part of their carcass may fall shall be

contaminated — an oven or a stove shall be smashed — they are contaminated and they shall

remain contaminated to you — 36 only a spring or a cistern, a gathering of water, shall re-

main pure — but one who touches their carcass shall become contaminated. 37 And if their

carcass will fall upon any edible seed that has been planted, it remains pure. 38 But if wa-

ter had been placed upon a seed and then their carcass falls upon it, it is contaminated to

you.39 If an animal that you may eat has died, one who touches its carcass shall become contami-

nated until evening. 40 And one who eats from its carcass shall immerse his clothing and remain

contaminated until evening; and one who carries its carcass shall immerse his clothing and

remain contaminated until evening.41 Every teeming creature that teems upon the ground — it is an abomination, it shall not be

eaten. 42 Everything that creeps on its belly, and everything that walks on four legs, up to those

with numerous legs, among all the teeming things that teem upon the earth, you may not eat

them, for they are an abomination. 43 Do not make your souls abominable by means of any

teeming thing; do not contaminate yourselves through them lest you become contaminated

through them.



מד

מה מפטיר

מו

מז

רש“י

implies that the laws of kashrus were instituted to elevate the nation (Rashi; Sifra, Bava Metzia 61b).

בדיל .47 To distinguish. It is incumbent upon a Jew to — לה�know the Torah and its laws, not only in the abstract but in its practical application. Alternatively, the Torah urges us to make the delicate and difficult distinctions that are often essential to carry out God’s will. Must one ‘‘distinguish’’ between a non-kosher donkey and a kosher cow? No — the distinction between them is obvious. This commandment makes it incumbent upon us to learn how to distinguish be-tween things that appear to be similar, such as distinguishing between purity and contamination, or discerning the fraction of an inch that makes the difference between a proper kosher slaughter and an improper one (Rashi).

סימן ♠ עבדי”ה פסוקים. :This Masoretic note means — צ”א There are 91 verses in the Sidrah, numerically correspond-ing to the mnemonic ה די� This alludes to .[servant of God] עב�Aaron who began his service of God as a Kohen in this Sidrah

(R’ David Feinstein).

דשתם. . .כי קדוש אני .44 You are to sanctify yourselves — והתק�. . . for I am holy. If Jews make a sincere effort to sanctity themselves, God will help them by protecting them against the ever-present danger that they will unwittingly consume forbidden foods through no fault of their own (Or HaChaim).

Because God is holy, He wants His people to be holy, so that they will be eternal, perceive their Creator, and follow in His paths. Only if they abstain from forbidden foods will this be possible (Sforno).ים .45 מצר� מארץ אתכם עלה מ� Who elevates you from — ה�the land of Egypt. The reason you were redeemed from Egyptian bondage was so that you would accept the commandments.

Since this was the reason God liberated you from Egypt, it is proper that you show your gratitude to Him by living up to His goals for you. God’s purpose in delivering you was for you to make yourselves great enough to recognize His greatness without an intermediary, and to become holy and eternal. This goal of holiness is the reason for the laws of forbidden foods (Sforno). The choice of the verb elevate

כשאר [ס“א וכנענים] מצרים [כמו בשרצים מטמאין שאין בשביל אלא ממצרים אומות] דיים, ומעליותא היא לגבייהו וזהו לשון מעלה (ב“מ סא:)]: (מז) להבדיל. לא בלבד השונה אלא שיהא יודע ומכיר ובקי בהן (ת’’כ שם ו): בין הטמא ובין הטהור. צריך לומר בין חמור לפרה, והלא כבר מפורשים הם. אלא בין טמאה לך לטהורה לך, בין נשחט חציו של קנה לנשחט רובו (שם ז): ובין החיה הנאכלת. שנולדו בה סימני בין והלא כבר מפורשים הם. אלא צבי לערוד, בין לומר צריך

טרפה כשרה לנולדו בה סימני טרפה פסולה (שם ח):

והתקדשתם כך אלהיכם ה’ שאני קדוש שאני כשם (מד) כי אני ה’ אלהיכם. אקדש שאני לפי והייתם קדושים. יב:ג): פרק (ת’’כ למטה עצמכם את קדשו בלאוין עליהם לעבור תטמאו. ולא שם): (יומא הבא ולעולם למעלה אתכם הרבה, וכל לאו מלקות, וזהו שאמרו בגמ’ אכל פוטיתא לוקה ארבע נמלה לוקה חמש צרעה לוקה שש (מכות טז:): (מה) כי אני ה’ המעלה אתכם. על מנת שתקבלו כתיב בכולן אתכם. המעלה ה’ אני כי [ד”א ד) שם (ת“כ אתכם העליתי מצותי והוצאתי, וכאן כתיב המעלה. תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא העליתי את ישראל

דשון ותתק� הכון אל� יי� א אנ� מד ארי

א ול� א אנ� דיש ק� ארי דישין ק� ותהון א רחש� ל בכ� תיכון פש� נ� ת י� אבון תס�סק א יי� דא� א: מה ארי אנ� רע� ל א� חש ע� דר�לכון למהוי ים דמצר� א רע� מא� תכון י�א: אנ� דיש ק� ארי דישין ק� ותהון ה לאל�א ודעופ� א דבעיר� א ית� אור� א מו ד�

א י� במ� א דרחש� א ית� ח� א ת� פש� נ� ודכל א: רע� א� ל ע� א דרחש� א פש� נ� ל ולכ�א כי� ד� ובין א ב� א� מס� בין א ש� פר� מז לא�די א ית� ח� ובין א כל� דמתא� א ית� ח� ובין

א: כל� א מתא� ל�

י qים כ ם קדש Xהיית Nדשתם ו י יהוה אלהיכם והתק� Vי אנ Vכרץ ש] ל־ה� בכ� ם פשתיכ את־נ� מאו תט� ולא ני א7 דוש ק�רץ Xה אתכם מא eעל מ9 י יהוה ה� Vי ׀ אנ Vרץ: כ Rא ל־ה� ש ע� Gרמ Rהדוש י ק� qים כ ם קדש Xהיית Nים ו Iאלה Fם ל כ] הית ל� Nים ל מצר�שת רמ] Rה ה י� ח� פש ה9 Xעוף וכל נ ה וה� בהמ� ת ה� ני: זאת תור[ Rאין Gב יל בד לה� רץ: Rא ל־ה� ע� צת oשר ה� פש ל־נ] ולכ� ים מ7 ב�ר ה אש] י� ח� לת ובין ה9 אכ Tנ ה ה9 י� ח� ין ה9 nהר וב ט� ין ה� Cא וב מ6 ט� ה�

ל: פפפ צ’’א פסוקים. עבדי’’ה סימן. Fכ א� Fלא ת

יא / מד־מז פרשת שמיני 606 / ספר ויקרא


host, so David had it brought to Jerusalem with pomp and celebration, with sanctity and devotion. No one celebrated more than the king himself, dancing with abandon in a public display of bound- less joy that the Ark was coming ‘‘home.’’ But Queen Michalwas not pleased. To her, it was unseemly for the king to engage in such ‘‘undignified’’ behavior as to dance in front of the ‘‘common’’ women of Israel, and she chastised him for it. Sharply, he replied that it was a privilege rather than a disgrace to show one’s respect for the Ark. For demeaning David’s joyous behavior Michal did not live to raise her child; she died in childbirth (San- hedrin 21a). David’s devotion did not stop there. He was troubled by the comparison between the comfort in which he lived and the simple tent in which the Ark was housed, and he expressed his desire to build a permanent Temple. Commendable though this was, God told the prophet Nathan to convey to David that not he, but his successor, would build the Temple, and God assured David that his royal line would endure forever. Indeed, in our prayers, we often refer to Messiah as David, because he will be the future embodiment of Israel’s greatest king. Moreover, though David was not permitted to build the Temple, he amassed the materials for it, so that everything was ready for Solomon when he began the sacred task that had eluded his father. For that reason, the Holy Temple was called David’s Temple (see Psalms 30:1).

� Haftaras Shemini Just as the Sidrah tells of the service that was required to turn the Tabernacle into a sacred abode fitting to house the Tablets and serve as the resting place of God’s Presence, the Haftarah tells how King David and the people brought the Ark to Jerusalem, after twenty years during which it had no permanent home, and had sojourned with the family of Abinadab of Gibeah. Now David prepared a tent for it in Jerusalem, and, with honor and celebration, escorted it there. Then, in another parallel to the Sidrah — the tragedy of death dampened the joy. The Ark was being transported on a wagon, in contradiction to the Torah’s prescribed procedure that it be borne on the shoulders of Levites. As the procession traveled toward Jerusalem, the Ark’s weight shifted, and it appeared to be in danger of falling — but the Ark cannot fall, because, in the phrase of the Sages, ‘‘the Ark carries its bearers.’’ Uzzah, a son of Abi- nadab, rushed to support the Ark, and he died on the spot. Like the sudden death of Nadab and Abihu in the Sidrah, Uzzah’s punishment was a sanctification of the Name because it demonstrated the awesomeness of the Ark’s holiness. Fearing that the Ark presented a danger to its environs or that he was not worthy to be its host, David stopped the procession and had the Ark placed with a Levite named Obed-edom. Far from being a danger, however, the Ark proved to be a blessing to its new

44 For I am HASHEM your God — you shall sanctify yourselves and you will be holy, for I am

holy; and you shall not contaminate your souls through any teeming thing that creeps on the

earth. 45 For I am HASHEM Who elevates you from the land of Egypt to be a God unto you; you

shall be holy, for I am holy.46 This is the law of the animal, the bird, every living creature that swarms in the water, and

for every creature that teems on the ground; 47 to distinguish between the contaminated and

the pure, and between the creature that may be eaten and the creature that may not be eaten.


HAFTARAS SHEMINI / הפטרת שמיניII Samuel 6:1 — 7:17 / שמואל ב ו:א — ז:יז

ים qשלש ל א6 בישר� חור ל־ב� את־כ� ד ו� ד� עוד יסף א ו� ו י על6 ב� Nר אתו מ Xם אש ע� ל־ה� וד וכ� לך ד� Cי ם ׀ ו� ק� י> לף: ב ו� Rאא ים אשר־נקר> אלה Rת ארון ה ם א עלות מש� ה לה� יהוד7בו רכ י� יו: ג ו� Rל ים ע� Sכרב ב ה� Gאות יש ם יהוה צב� Cם ש שית Gהו מב א יש� ה ו� ש� ה חד� ל> אלהים אל־עג� Rאת־ארון הים Sב נהג ד� ינ� Vחיו בני אב א וא� ה ועז> גבע7 ר ב� Xב אש Jד ינ� Nאבר Xאש ב ד� ינ� Nאב ית nמב הו א יש� ה: ד ו� Rש חד� ה Uל עג� Rאת־הרון: א� Rי ה Gך לפנ חיו הל6 ים וא� Iאלה Rם ארון ה Sה ע גבע� ב�י יהוה בכל Cחקים לפנ ל מש9 א ית ישר� Cל־ב ד ׀ וכ� Vו ה וד�ים Sנע ע� ים ובמנ9 לים ובתפ ים ובכנרות ובנב� Iי ברוש Cעצאל־ ה עז� ח ישל� ו� כון נ� רן ד־ג ע� באו י� ו ו� ים: Nובצלצל

ף ר־א[ ח� Nי ר: ז ו� Rק ב� מטו ה� Rי ש qיאחז בו כ אלהים ו� Rארון הם ת ש� מ� י> ל ו� ש� ל־ה� ים ע� Sאלה Rם ה הו ש@ Gכ י� ה ו� יהוה בעז�ץ יהוה ר� ר פ� ל אש וד ע� ר לד� ח� Vי ים: ח ו� Nאלה Rם ארון ה Sעיום ד ה� iה ע רץ עז� Xהוא פ קום ה� מ� א ל� יקר� ה ו� רץ בעז7 פ]יאמר ו� הוא ה� יום ב� את־יהוה ד ו� ד� א Uיר ט ו� ה: Tז ה�

6 1 David once again gathered every chosen one in Israel,

thirty thousand. 2 David rose up and went, with the

entire people that was with him, from Baalei-Judah to bring up

from there the Ark of God upon which is called the Name: the

Name of HASHEM — Master of Legions, Who is enthroned upon

the Cherubim — is upon it. 3 They placed the Ark of God upon a

new wagon and bore it from the house of Abinadab that was in

Gibeah, and Uzzah and Ahio the sons of Abinadab guided the

new wagon. 4 They bore it from the house of Abinadab that was

in Gibeah, with the Ark of God, and Ahio walked in front of the

Ark. 5 David and the entire House of Israel were rejoicing before

HASHEM with all the cypress-wood instruments, with harps,

lyres, and drums, with timbrels and cymbals.

6 They came to the threshing-floor of Nahon — and Uzzah

reached out to the Ark of God and grasped it, for the oxen had

shifted it. 7 The anger of HASHEM flared up against Uzzah and

God struck him there for the error; Uzzah died there by the Ark of

God.

8 David was upset because of the breach with which HASHEM

had broken forth against Uzzah; he called that place Breach of

Uzzah to this very day. 9 David feared HASHEM on that day, and


608 / הפטרת שמיני

יו יר אל@ qס וד לה� ה ד� ב> י ארון יהוה: י ולא־א� iבוא אל יך י� yאד־ Fעב ית Gב וד ד� הו Cט י� ו� ד Iו ד� יר Vל־ע ע� יהוה את־ארון

י Sגת ד אדם ה� Gית עב Cשב ארון יהוה ב י ו� י: יא Nגת אדם ה�ל־ ד אדם ואת־כ� Gרך יהוה את־עב Aיב ים ו� Iש ה חד� שלש>ית ברך יהוה את־ב וד לאמר ד� לך Xמ ד ל� יג� ביתו: יב ו�ים Iאלה Rארון ה עבור ל־אשר־לו ב� ואת־כ� ד אדם nעבד אדם Gית עב ים מב אלה Rל את־ארון ה ע� י� וד ו� לך ד� Cי ו�י ארון־יהוה Gעדו נשא Rי צ jי כ יה ה: יג ו� Rד בשמח Sו יר ד� qעל־ ר בכ� Gרכ ד מכ� ו� יא: יד וד� Nח שור ומר Kיזב ים ו� Iד ה צע� שש>ית Cל־ב וד וכ� ד: טו וד� Rגור אפוד ב וד ח� י יהוה וד� Cעז לפנר: Rה ובקול שופ Jים את־ארון יהוה בתרוע Sעל ל מ� א ישר�

אול ת־ש� ב� ל ומיכ� ד Iו ד� יר Vע א Jב יהוה ארון ה י� טז וה�ז nז מפ� וד ד� לך eמ את־ה� רא ת ו� לון ח� ה� בעד ׀ ה נשקפ>או את־ארון ב י� ה: יז ו� Rבז לו בלב qת י יהוה ו� Cרכר לפנ ומכ�ה־לו ט� Rר נ oאהל אש גו אתו במקומו בתוך ה� mצ י� יהוה ו�וד יכל ד� ים: יח ו� Nמ י יהוה ושל� Gד עלות לפנ qו ל ד� ע� י� ד ו� Iו ד�ם בש6 ם ע� את־ה� רך יב> ו� ים Iמ של� וה� ה Jעול Rה עלות מה�אל ל־המון ישר� ם לכ� ע� ל־ה� ק לכ� ל יח� אות: יט ו� יהוה צב�ר ואשפ> ת ח� א� חם ל ת Kל יש ח� לא ה ד־אש� וע� יש Vלמא

יש לביתו: qם א Jע ל־ה� לך כ� Gי ת ו� ה אח7 Jאשיש ד ו� אח�

he said: ‘‘ How can the Ark of HASHEM come to me?’’ 10 David

refused to remove the Ark of HASHEM to himself to the City of Da-

vid; and David diverted it to the house of Obed-edom the Gittite.

11 The Ark remained in the house of Obed-edom the Gittite

for three months, and HASHEM blessed Obed-edom and his entire household. 12 It was related to King David, saying: ‘‘HASHEM has blessed the house of Obed-edom and all that is his because of the Ark of God.’’ So David went and he brought up the Ark of God from the house of Obed-edom to the City of David, with gladness. 13 Whenever the bearers of the Ark of HASHEM walked six paces, he slaughtered an ox and a fatted ox. 14 David danced with all his strength before HASHEM, and David was girdled in a linen tunic. 15 David and the entire House of Israel brought up the Ark of HASHEM with loud joyous sound and the sound of the shofar. 16 When the Ark of HASHEM arrived at the City of David, Michal daughter of Saul looked out the window and saw King David leaping and dancing before HASHEM, and she was contemptuous of him in her heart. 17 They brought the Ark of HASHEM and set it up in its place, in the tent that David had pitched for it; and David brought up olah-offerings before HASHEM, and peace-offerings. 18 When David had finished bringing up the olah-offering and the peace-- offering, he blessed the people with the Name of HASHEM, Master of Legions. 19 He distributed to all the people, to all the multitude of Israel, to man and woman alike, a loaf of bread, a portion of beef, and a container of wine; then the entire people, everyone, went to his home.

אול ת־ש� ל ב� א מיכ[ תצ ך את־ביתו ו� Cר ד לב� Sו ב ד� ש� Uי כ ו�ל א ישר� לך Xמ יום ה� ד ה־נכב� מ� תאמר ו� וד ד� לקראת לות נגלות יו כהג� ד� מהות עב� יום לעיני א� ה ה� pר נגל אשר י יהוה אש Cל לפנ וד אל־מיכ� יאמר ד� ים: כא ו� Nרק Rד ה Kח א�ם Kל־ע יד ע� ג� י נ� qות את ל־ביתו לצ� ביך ומכ� א� Fי מ mר־ב ח� Rבלתי עוד י יהוה: כב ונק� Gי לפנ Sקת ח� Nל וש Wא ל־ישר� יהוה ע�רת מ� ר א� Xהות אש אמ� Rי ועם־ה ל בעינ7 Jפ יתי ש� qי מזאת וה�לד ה י7 Jה ל י� Uאול לא־ה ת־ש� ל ב� ה: כג ולמיכ� ד� Fב ם אכ� Jעמיהוה לך בביתו ו� מ] ב ה� Kש י־י� Nי כ יה ה: ז א ו� Rד יום מות iעאל־ לך מ ה� יאמר ב ו� יו: Rיב ל־א מכ� יב Sב מס� ־לו יח� Nהנארון ים ו9 Iז ית אר� Cב בב י יוש6 qנכ Rא א ה נ� Cיא רא ב נ� ן ה� ת> נ�לך מ ן אל־ה� ת� יאמר נ� ה: ג ו� Rיריע ב בתוך ה� ים יש6 אלה Rהה ליל� י ב� Sיה ך: ד ו� Rי יהוה עמ qה כ Wך עש Cבך� ל Rלב Nר ב oכל אש רת� מ� Rך וא nן לאמר: ה ל Jת ר־יהוה אל־נ� יהי דב� הוא ו9 ה�י qתבנה־ל ה ת@ א� יהוה ה� מר א� כה וד אל־ד� י Vבד אל־ע�י את־ עלת מיום ה� ית ל בתי בב� ש� י לא י� Vי: ו כ Nית לשבת iב

ך ל היה מתה� Tא ה ו� ז{ יום ה� ד ה� iים וע אל ממצר� י ישר� nבני Cל־בנ בכ� כתי ל� ר־התה� Tאש ז בכל ן: Rובמשכ באהל ל א ישר� י Cשבט ד ח� את־א� רתי דב� ר ב> הד� אל ישר�לאמר ל א6 את־ישר� י qמ את־ע� לרעות צויתי ר Xאש

20 David returned to bless his household. Michal daughter of

Saul went out to meet David and she said, ‘‘How honored was

the king of Israel today, who exposed himself today in the eyes of

his servants’ maidservants, as one of the boors might expose

himself!’’

21 David answered Michal, ‘‘Before HASHEM Who chose me

over your father and over his entire household to appoint me as

ruler over the people of HASHEM, of Israel — before HASHEM did I

rejoice. 22 Had I held myself even more lightly than this and had

I been lowly in my own eyes — and with the maidservants of

whom you spoke, among them will I be honored!’’

23 Michal daughter of Saul had no child, until the day of her

death.

7 1 When the king dwelled in his home and HASHEM had

given him rest from his enemies all around, 2 the king

said to Nathan the prophet, ‘‘See now, I dwell in a house of

cedarwood while the Ark of God dwells within the curtain!’’ 3 Nathan said to the king, ‘‘Whatever is in your heart, go and

do, for HASHEM is with you.’’

4 That night the word of HASHEM came to Nathan, saying: 5 ‘‘Go and say to My servant, to David, ‘So says HASHEM,

will you build a house for My dwelling? 6 For I have not dwelt

in a house from the day I brought the Children of Israel up from

Egypt to this day, and I have moved about in a tent and a

tabernacle. 7 Wherever I moved about among all the Children

of Israel, did I say a word to one of the leaders of Israel,

whom I have appointed to shepherd My people Israel, saying:

Sephardim and Chabad Chassidim conclude the Haftarah here.


609 / HAFTARAS SHEMINI

ר ה כה־תאמ� ת� ע� ים: ח ו Nז ית אר� Gי ב Sם ל oה לא־בנית מ� ל@ מן־ יך� חת י לק� mאות אנ ר יהוה צב� מ� וד כה א� י לד� Vבד לע�ל: Fא ל־ישר� י ע� Sמ ל־ע� יד ע� ג היות נ� Nצאן ל ר ה� iח א� Fוה מ נ� ה�ל־ את־כ� ה ת� qכר א� Rו כת� ל� ה� ר Xאש בכל עמך� ה Xהי Tא ט ו�ר oים אש Sגדל ם ה� Gדול כש ם ג� Cש י לך� Nת mש יך� וע� נ{ יך� מפ� יב] אכן עתיו וש� ל ונט� nא י לישר� מ קום לע� י מ� Vמת רץ: י וש� Rא ב�נותו ה לע� ול� י־ע� Fיפו בנ mז עוד ולא־יס iיו ולא ירג חת� ת�יתי שפטים mר צו יום אש ה: יא ולמן־ה� Rאשונ Nר ר ב� אש] כ�יד mוהג יך� יב{ ל־א מכ� לך� הניחתי ו� ל א ישר� י Vמ ל־ע� ע�יך� מ י ׀ ימלאו י� Vעשה־לך� יהוה: יב כ ית י� iיהוה כי־ב לך�ר oיך� אש חר א� רעך� ת־ז� Tי א mימת Nהק יך� ו� את־אבת בת� כ� Rושית iכתו: יג הוא יבנה־ב מל� י את־מ� Sינת Nהכ יך� ו� א ממע{ יצ6יד אני ם: Rד־עול ע� כתו מל� מ� א Gאת־כס י נת� וכנ� י Iלשמבהעותו אשר ן Wלב י Vהיה־ל Nי והוא ב לא� היה־לו Tאי Sסד ם: טו וח� Rד י א� Gי בנ ים ובנגע6 ש בט אנ� Cחתיו בש והכ�ר oאש אול ש� ם Vמע הסרתי ר eאש כ� נו ממ{ סור לא־י�ם Jד־עול כתך� ע� מל� יתך� ומ9 Fן ב : טז ונאמ� יך� Tנ הסרתי מלפ�ים Vר דב� ה� יז ככל ם: Rד־עול ע� כון נ� ה oהי Nי סאך� Nכ יך� נ{ לפ�

ד: Nו ן אל־ד� Jת ר נ� oן דב yה כ ז{ יון ה� חז� לה וככל ה� א ה�

‘‘Why have you not built Me a house of cedarwood?’’ ‘ 8 And

now, so shall you say to My servant David, ‘So says HASHEM,

Master of Legions, I have taken you from the sheepfold,

from following the flock, to become ruler over My people,

over Israel. 9 And I was with you wherever you went, I cut

down all your enemies before you, and I gave you great

renown, like the renown of the great men who are in the world. 10 I dedicated a place for My people, for Israel; I planted him

there and he dwelt in his place so that he shall tremble no more;

iniquitous people will no more afflict him as before. 11 From the

day that I appointed judges over My people Israel and gave you

rest from all your enemies, and HASHEM told you that HASHEM

will make a dynasty for you. 12 When your days are completed

and you lie with your forefathers, I shall establish after you your

offspring who will issue from your loins, and I shall establish his

kingdom. 13 He shall build a house for My sake, and I shall

establish the throne of his kingdom forever. 14 I shall be a Father

unto him and he shall be a son unto Me; therefore, when he

sins, I shall chastise him with the rod of men and with afflictions

of human beings. 15 But My kindness will not be removed from

him as I removed it from Saul, whom I removed from before

you. 16 The security of your house and your kingdom will be

forever before you; your throne will be established forever.’ ’’

17 In accordance with all these words and this entire vision,

so Nathan spoke to David.


Date post:	19-Jun-2020
Category:	Documents
Upload:	others
View:	3 times
Download:	0 times

Parashas Shemini ינימש תשרפ · God, and had not seized it for himself (Rashi), or been...

Documents