י׳ ד׳ גילת משנתו של רבי אליעזר בן הורקנום ומקומה בתולדות ההלכה (תשכ־ח)(להלן:
גילת רבי אליעזר).
15 י׳ זוסמן חקר תולדות ההלכה ומגילות מדבר יהודה >תש־ן< 65-64, והערות־שוליים
.206-205
16 פרנקל (לעיל הערה 14) תיאר את שיטת בית שמאי כך: ׳׳שמאי מחליט משפט חרוץ בין
באיסור והיתר, בין בטומאות וטהרות עד קצה האחרון וכן שנגזר איסור או טומאה בדבר,
לא נכנם שמאי להפריד בין חלקי האיסור או לחוץ בין חלקי הטומאה לאמור, עד פה
יתפשט האיסור ולא יוסיף, אבל זה משפטו להשוות בין כל חלקי האיסור לבלתי תת
מגרעת.״ וראו גם את דבריו של זוסמן, לעיל הערה 15.
ין ההבחנה בין דאורייתא לדרבנן ראו י 17 על מגמה זו עמד גילת בכמה מעבודותיו. לענ
׳ ד׳ גילת פרקים בהשתלשלות ההלכה גילת רבי אליעזר, לעיל הערה 14, בעי 31, וכן י
(תשנ״ם 280-237. על התפתחותן של הבחנות והגדרות אחרות ראו את מאמרו על הגדרת
ה־קטן״ וחיובו במצוות, שם,׳ בעי 31-19; וכן את מאמרו על השיעורים, שם, בע׳
71-63, וכן את מאמריו השונים על התפתחותן של הלכות שבת, שם, בעי 62-32,
.108-87
18 גילת רבי אליעזר, שם, במיוחד בעי 80-74.
A. Schwarz D i e Controversen der Schammaiíen und H i l l e l i t i e n (Vienna, 1893); 19
I. Sonne The Schools of S h a m a i and H i l l e l Seen F r o m W i t h i n (Essays in Greco-
466
עיוני משפט כב ן תשנ״ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית נץ בית שמאי ומת הלל
כים באופן שונה את י הבתים מערי ן זה ביקשו להראות כי שנ י י רת הפעולה. בענ בתחום תו
ות אלה נ ו סי 2 אחדים מנ 0 . ה) נ ו ו היסוד הפיסי(המעשה) לעומת היסוד הנפשי(המחשבה, הכ
ם ימרי ן הם מתי ם בהיבטים מסוימים של המחלוקת, ואי י לם הם מתרכז ם, או עי משכנ
ללת. ת כו הלכתי להצביע על מחלוקת מטא־
, המחבר יוצא טל נ ז ו ן ר ו של פרופסור אליעזר שמעו נ ו נה משכ במאמר שפורסם לאחרו
ג מזיהוים של בית שמאי עם המחזיקים י ד המגמה הרווחת בספרות המחקר, ומסתי ג נ
2 בשל חשיבותו של המאמר, 1 . ת ומחדשת״ י ת דעתנ ו ם ל״פרשנ גדי ית ומתנ בשיטה שמרנ
ן עו רת הטי רות אחדות לסקי ן להקדיש שו ו כ נ ו מוצאים ל , אנ ו נ נ י י נ ע רות ב ע ישי ג ו הג
העיקרי שלו.
, מר ם, כלו רושלי י ן רומא ו ת בי נ י י צא של המאמר היא ההקבלה המענ המו דת־ קו נ
יסדיהן של , מי או לאבי טו ו 2 קאפי 2 . ת מי למשפט העברי באותה ע ן המשפט הרו בי
ם י אנ י נ פאט (הםבי קי נ י פת הפר ת של המשפט הרומי בתקו ו ל ו ד ת הג ו ל ו שתי האסכ
105x50)( ,י פומפוניוס ד י ־ י זמנם של הלל ושמאי, והם מאופיינים על ם בנ ה ם י נ א י ל ו ק ו ר פ ה ו
ו מובאים בראש הדיגסטה, כך: 8ם1ו01קוח0ק), שדברי
; ואילו ״שקאפיטו היה מקיים ומשמר [בקפדנות את השמועות כמות] שנמסרו לו
ם ם רבי י , הורה לחדש דבר ו ד ו בתלמו נ ך רוחב דעתו ומרוב בטחו , מתו או לאבי2 3 ״ מאד.
ן לזהות את תפיסת ההלכה של שמאי עם זו של קאפיטו ו סי י טל בוחן את הנ נ ז ו ר
השמרני ואת זו של הלל עם זו של לאביאו הדעתן והפרשן הגמיש. הוא פותח בסקירה של
מקורות העשויים לבסס את דמותו של הלל כחכם המחדש הלכות מתוך רוחב דעתו ומתוך
, ובן לרבי ו ל ו הסתמכות על טעמי ההלכה. הוא מראה שגיתן לייחס שיטה זו לבית הלל כ
יג מן ההקבלה בשל טל מסתי נ ז ו , ר ן כ ־ י פ ־ ל ע ־ 2 אף 4 . ל ל עקיבא, ממשיך דרכם של בית ה
לו , או אפי ו של שמאי הזקן י ותר למצוא בדבר ר ש׳׳קשה בי טל סבו נ ז ו צידה האחר. ר
Román and Related Talmudic Literature, H. Fischeí ed., New York, 1977)
.94-110
20 בעניין זה הועלו הצעות שונות ומנוגדות. המשכנעת ביותר היא הצעתו של גילת פרקים
ל הערה 17, בע׳ 83-72, וראו שם הפניות למחקרים קודמים. בהשתלשלות ההלכה, לעי
ונות ובירורים (תשכ״ד) הסבר בכיוון אחר ראו אצל הרב ש׳ י׳ זוין לאור ההלכה - רעי
שב.
ץ סג >תשנ״ח נטל ״מסורת הלכה וחידושי הלכות במשנת חכמים״ תרבי ז 21 א׳ ש׳ רו
338-321 (להלן: רוזנטל).
22 עצם ההקבלה הועלתה כבר על״ידי גינצבורג, לעיל העדה 8, בעי 28,
:Nam"ל הערה 21), הנוסח הלטיני הוא לעי טל( נ ז ו , לפי תרגומו של ר 2 , 2,47 23, Dig. I !, Labeo ingenitiAteius Capito in his quae ei tradita fuerantr, perseveraba
,qualitate et fiducia doctrinae... plurima ¡novare instituit"
24 רוזנטל, לעיל הערה 21, בעי 327.
467
חיים שפירא, מנחם פיש עיוני משפט כב | תשנ״ט
, במפורש ובמוחלט, את ר ו ל בבר לו מאמר אחד שישלו בדבריהם של בית שמאי, אפי
זר טל חו נ ז ו , ר ו י ר 2 בהמשך דב 5 . המחדשת״ ת ו י ת הדעתנ ו כשרותה של שיטת הפרשנ
ד המקורות ג נ , כ ם ומחדשים״, שכן י ם ״דעתנ י ומסתייג גם מזיהוים של בית הלל כפרשנ
ת י תנ י ים של התייחסות צי י , אפשר למצוא גם בדברי הלל ובית הלל ביטו ך התומכים בכ
ת ו טבי ן לזהות אף אחד מן הבתים עם העמדות הקו לשמועה. מכאן הוא מסיק שאי
לות , עמדה אחת היתה מקובלת על שתי האסכו המיוחסות לחכמי המשפט הרומי. לדעתו
של ההלכה, והיא עמדה של פשרה בין שני הקצוות;
נמי - דים הקוטביים האלה - הסטטי עם הדי גו י י הנ ג את שנ ו ו ז ״[חכמינו] בקשו ל
, גומי עד שיהו שלובים זה עם זה ופתוכים זה בזה בהלכה, הצמידו את היסוד ההטרו2 6 ״ . ית עם זה האוטונומי, שמתעצם לעמוד על דעתו שמקמט עצמו בשמרנות נקדנ
ו י צדדי ת, שהן שנ דו קו , בשתי נ טל נ ז ו , אליבא דר י די ביטו הפשרה של חכמים באה לי
ק ואין , אין לחלו מר של מטבע אחד: (א) סמכותה המוחלטת של שמועה מקובלת; כלו
ות הלכה מקובלת. >ב< הכרה באפשרות של מחלוקת בתחום ששמועה אינה מקובלת לשנ
כרע ת. במקרה של מחלוקת תו גדו ו ן שיש בו מחלוקת בין שתי שמועות נ י י , או בענ בו
קת הוא גם התחום ב דעות. התחום הפתוח למחלו ו י ר פ ־ ל ע ן ו י י ההלכה בעמידה למנ
ם, אפשרות י הבתי מת המסורת המקובלת. לפי שנ הפתוח לאפשרות של חידוש לעו
ן בו מחלוקת י י נ ע ה או ל נ בלת בו - ללקו בלת לתחום שהלכה אינה מקו ג החידוש מו
ת ו הלכתי טל עולה איפוא כי בשאלות מטא־ נ ז ו ו של ר ת השמועה. מדברי ו ד או ־ ררת על שו
ניהם מצטמצמת לסדרת מחלוקות מסדר י הבתים הסכמה, והמחלוקת בי ן שנ שררה בי
, בגופי הלכה ספציפיים. ן ראשו
ן של י הטיעו לת לזהות הבדלים מהותיים בדרכ ו כ י ־ י טל נסמכת על א נ ז ו עמדתו של ר
ת, י נ שני הבתים. אולם שיטתו מעוררת קשיים אחרים. אלמלא היתה ביניהם מחלוקת עקרו
יהם, אלא גם במסקנותיהם. נ עו ותר לא רק בטי גלו דמיון רב י ו מצפים ששני הבתים י נ י הי
ם כי י בתים המחויבים באותה מידה לשמועה ופתוחים באותה מידה לחידוש היו צרי שנ
ת אותה מידה של שמרנות ושל חדשנות, של קולא ושל חומרא. אך בוודאי אין הדבר ו ל ג ל
ך במחלוקת בית הלל ובית שמאי. האם סביר להניח שמחלוקת שיטתית המקיפה כשלוש כ
ת ו נ ע , יש ל ו ם היא מקרית, או תוצאה של הכרעות מקומיות בלבד? לדעתנ י נ י י מאות ענ
על שאלה זו בשלילה.
י ן שנ ת בי הלכתי ת מטא־ י נ ו ן לזהות מחלוקת עקר ו סי י ב לנ ו מבקשים איפוא לשו אנ
ן להציע הגדרה מושגית חדשה ו סי י ים: ראשית, בנ י ו הוא בשנ הבתים. החידוש בהצעתנ
קר בעי דה, ו ת, במתו י י שני הבתים. שנ ד י ־ ל קת ולשתי הגישות המיוצגות בה ע למחלו
בבחירת הטקסטים שהצעתנו מושתתת על יסודם, הבחירה בחטיבת הפולמוסים בפריזמה
י ן דרכה על המחלוקת מאפשרת לבסס ביתר ביטחון את התפיסה לפיה שנ נ יתן להתבו שנ
. י נ וריספרודנטי העקרו הבתים חלוקים במישור הי
׳ 331. ע , ב ם 25 ש
׳ 337. ע , ב ם 26 ש
46*
עיוני משפט כב ) תשנ״ט פולמוסי הכתים: המחלוקת המטא־הלכתית בין בית שמאי ובית הלל
ב. מסורתנות ואנטי־מסוותמת - מאפיינים כלליים
ת מזה י רתנ ים של הבתים עם הגישה המםו יהו לז ח הפולמוסים ו תו י נ גש ל י בטרם נ
ים של הגישות יהן העיקרי נ י בן ומאפי י לסקור את טי ת מזה, מן הראו י רתנ מסו ־ טי האנ ו
ת יבות מלאה ומוחלטת למסורת ההלכתי נת במחו י 2 גישתו של המםורתן מתאפי 7 , ו ל ל ה
ל כן לערער על ההלכה המוחזקת בידו או לסטות ממנה, אלא ע נו מו . המםורתן אי שבידו
גות מחידושי י ת למסורת הוא הסתי ו רה במהימנותה. הצד האחר של הנאמנ יסוד כפי
י ההלכה המקובלת, אלא גם מפיתוחה, אומנם, כפי ו נ יג לא רק משי הלכה. המסורתן מסתי
ית אפשר ך הגישה המסורתנ בתו ן שבמידה, ו י י יגות מחידוש היא ענ , ההסתי שנראה להלן
ת המבטאים ו ל גות מחידוש; יש קו י ת המבטאים מידה שונה של הסתי ו ל ן בקו להבחי
ותר, המאפשרים חידוש ם י י נ לות מתו לעומתם יש קו ת ברורה ונחרצת לחידוש, ו ו ד ג התנ
במקום בו אץ מסורת הלכתית מקובלת.
פוסלת ת מוחלטת לשמועות ו ו גלת בנאמנ ק שהיא דו ית לא ר נ צו ת קי י רתנ גישה מסו
ו ל אפשרות של תוספת ושל חידוש. גישה כז , אלא גם שוללת כ ן י ו נ ל אפשרות לשי כ
רי החכמים די בית שמאי ומבכי וס, מתלמי ר בן הורקנ עז רות רבים לרבי אלי מיוחסת במקו
, ן בן זכאי וחנ ן י , רב ו ב י ר ד י ־ ל ן ע י ר מאופי עז י אלי 2 רב 8 . ן ב ר ו ר שלאחר הח ה בדו בנ בי
בל , כמי שסגולתו וכוחו בשימור המסורות שקי ו נ י 2 דהי 9 ; פה״ ו מאבד טי נ ר סוד שאי כ״בו
רות המתארים אותו י בכמה מקו די ביטו ית באה לי נ ית הקיצו . גישתו המסורתנ ו תי מרבו
ך ״שלא אמר דבר שלא שמע מפי רבו ל חידוש, ומשתבח בכ ע במפורש מכ כמי שגמנ
ו י ים המובאים לפנ נ י י ע מלפסוק בענ מנ ך שרבי אליעזר נ די כ נ הדברים מגיעים לי 0 . ״ ם ל ו ע ל
27 לפירוט רחב של הגישות ראו את החיבורים הנזכרים לעיל הערה 4. כאן אנחנו מציגים
את שתי הגישות באופן תמציתי ומאיירים אותן בכמה דוגמות חדשות, תוך הבלטת
משמעותן בהקשר של דיון משפטי ויוריספרודנםי.
28 ראו גילת רבי אליעזר, לעיל הערה 14, במיוחד בע׳ 329-309.
29 משנה, אבות, ב, ח (ובאבות דרבי נתן, נוסח א, פרק יד, מהדורת שכטר, בע׳ 58, נוסף:
״קנקן זפותה שמשמרת את יינה׳׳). בעניין זה בולט ההבדל בין איפיונו של רבי אליעזר
ן י לזה של רבי אלעזר בן ערך שנמשל שם ל״מעיץ המתגבר׳׳, ראו א׳ גושךגוטשטי
י המשנה והתלמוד, דים ויהדות בימי בית שנ ׳׳ר׳ אלעזר בן ערך: סמל ומציאות״ יהו
ג) (א׳ אופנהיימר, י׳ גפני ומ׳ שטרן עורכים, תשנ־ מחקרים לכבודו של שמואל ספראי
יד ערפורמ. יד ויגה והושלמה לפי כתב־ 33 פסקה זו חסרה בכתב־
34 השוו לתיאור המקביל במשנה, סנהדרין, יא, ב. נראה ששם באה לידי ביטוי גישה שונה.
470
עיוני משפט כנ | תשנ׳׳ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית בין בית שמאי ובית הלל
ים את השואלים רת בידם, הם מפנ מר אלא מה ששמעו. באין מסו לו רשאים לחדש ו
ל, ולו ן הגדו י הד ת־ ן הגדול שבמקדש. לבי י הד ת־ כך הלאה, עד לבי ותר, ו לערכאה גבוהה י
בלבד, מוענקת סמכות חקיקה, כלומר, סמכות שיש בה אפשרות ליצירה וחידוש, ואף זאת
ים ן הנמוכים נהנ הדי ־ רק במקרה ש״לא שמעו״, כלומר, במקרה של לקונה. השופטים בבתי
דעת ולהכריע ־ ל קו מסמכות של יישום ההלכה הקיימת בלבד, ואץ להם סמכות להפעיל שי
כים ומותרת הדץ הנמו ־ י " חקיקה שיפוטית אסורה על בת . ת בל ו ן שאץ בו הלכה מק י י בענ
ן הגדול בלבד, המשמש למעשה כמוסד מחוקק. הדי ת־ לבי
ניסוח שונה של גישה זו אפשר למצוא בהלכה אחרת הנמצאת בפרק ז של התוספתא
ץ הד ־ ר י פרק זה מרכז סדרה של הלכות המהוות את סד ר כ עי נ ם ו . נקדי ן למסכת סנהדרי
הדעת של ־ ל ו ק ו עוסקת במרחב שי נ י נ 3 ההלכה שלפ 6 . ה פת המשנ ן בתקו של הסנהדרי
ות חקיקה, ולפיה רשאית י ה בעלת סמכו נ ו י ת על ת הלכתי , המשמשת כרשו ן הסנהדרי
ת ב דעות) רק בהיעדר שמועה (מסורת הלכתי ו ן (הכרעה בר י י ד למנ ן לעמו הסנהדרי5 7 : מקובלת)
ו - לא לן אמרו לא שמענ כו 3 אחד אומר משום שמועה ו 8 עה. ץ במקום שמו נ מ ״אץ נ
לן אמרו כו ן עומד. אלא אחד אוסר ואחד מתיר, אחד מטמא ואחד מטהר, ו י על זה מנ
ץ עומד.״ לא שמענו ־ על זה מנ
H . L . A Hart The Concept of Law : ו א ר י ( נ א י ט ר א ה ״ ה ק ו ח ן ה ב ו מ ״ ת ב ע ד ־ ל ו ק י א ש 35 ל
ם ב): 144 (1961 י ט פ ש ״ מ י ט ו פ י ת ש ע ל ד ו ק י ש ם ו י י ט פ ש ת מ ו נ ו ר ק ע ז ״ ׳ ר י , Cambridge
R. Dworkin Taking)הדבורקיאני , ״ ש ל ח ן ה ב ו מ ב ת ״ ע ל ד ו ק י א ש ל ל) 628-617). ו >תש־
׳ י כ ו פ ש ת ה ע ד ל ה ו ק י ש ת ׳ י י ע ב ל ׳ א ׳ ר י פ ׳ ש Rights Seriously (London, 1977) 19-31),, ע
ט פ ו ש ל ה ו ש ת ו כ מ ס , ב ת ו ש י ג י ה ת י ש פ , ל ן כ ם ב >תש״ל) 66-57). ש י ט פ ש ״ מ ל ו ב י ג ר ק מ ב
. ן י ד ת ב ש ר ו פ ה מ ב ו ש ך ת כ ן ל י ם א ם א ו ג י נ פ ל ך ש ו ס כ ס ן ה ו ר ת פ ש ל ר ד י ה ו ל ת ב ו ח ף מ א ו
ן ו ד ל ע מ נ מ י ה ט ל פ ו ש ל ה , ע ה כ ל ה ת ב ש ר ו פ ה מ ב ו ש ר ת ד ע י ה , ב י ס ו י י ב י ר פ , ל ת א ת ז מ ו ע ל
. ה ה ו ב ה ג א כ ר ע ו ל ר י ב ע ה ל , ו ן י י נ ע ב
ת ע א ב ל ק ט נ ז ו י 335. ר ע ה 21, ב ר ע ל ה י ע , ל ל ט נ ז ו ד ר מ ה ע ת ז ו כ ל ץ ה ב ו ל ק ו ש ת ו ב י ש ל ח 36 ע
ן ו י ד י ה ל ל כ ה ל נ ב ת י פ ו ק ת ש ב ר ד מ ה ־ ת י י ב נ ו י ן ד י ה ב מ א ת ש ה ן י כ א , ו ה נ ב ת י פ ו ק ת ו ל נ מ ז
ם ק א) 159-157). ע ל , ח ז ״ צ ר ת ם ( י נ ו ש א ת ר פ ס ו ן ת מ ר ב י ׳ ל א ש י ב מ ת ש ו מ ג ו ד ת ה ו א א ר )
ם ע ל ה ס כ נ כ א נ י ש נ ה ש כ , ח: ״ ה כ ל ן ה ו ג , כ ר ת ו ם י י ר ח ו א ם מ י נ י י נ ם ע ו ג ש ב י ר ש ו ר ת ב א ז
, ת ו י ר ו , ה י ל ב ב א ( ש ו א ל ב א י ל מ ן ג ן ב ו ע מ ן ש ב י ר מ י ם ל י ד ו מ ל ת ת ב ס ח ו י מ , ה י ו כ ־ ו ם י ד מ ו ע
ו ו ש , ה ה ל ע מ ה ל נ ו ד י נ ה ה כ ל ה ן ה י י נ ע ג<. ל , ע־ ה , ס , ג , ג ם י ר ו כ י , ב י מ ל ש ו ר ; י ב ״ , ע ג י
׳ 337-335. ע , ב ם , ש ל ט נ ז ו ר
ו א , ר ד ח ן א ו ק י ת ט ל פר ׳ 425 ( ע , ב ל ד נ מ ר ק ו ת צ ר ו ד ה , מ ט ר ו פ ר ד ע י ־ ב ת י כ פ ם ל י ט ט צ ו מ נ 37 א
ה 38). ר ע ן ה ל ה ל
א ל ץ א נ מ ן נ י א ו ה ״ נ י ד ו י ־ ב ת כ ב ־ ו ה ע ו מ ם ש ו ש א מ ל ן א י נ מ ן נ י א ו ט ״ ר ו פ ר ד ע י ־ ב ת כ 38 ב
ן כ , ו ל ־ נ ן כ ק ת ש ל ן י כ ל , ו ך ש מ ה ם ה ת ע ו ב ש י י ת ן מ נ י ת א ו ח ס ו נ י ה ת . ש ־ ה ע ו מ ם ש ו ק מ ב
, ם י מ כ ח ד ה ח י א ד י ו ב ל י פ , א ה ע ו מ ש ש י ם ש ו ק מ , ב ר מ ו ל ה 21<. כ ר ע ל ה י ע ל ל ( ט נ ז ו ן ר ק י ת
. ן י י נ מ ם ל י ד מ ו ן ע י א
471
חיים שפירא, מנחם פיש עיוני משפט כב | תשנ״ט
. במקום שיש ן י י ן של הסנהדרין קובעות איפוא שהשמועה קודמת למנ הדי הלבות סדר־
ועה , והיא מנ ן י י ד למנ כולה לעמו ים, אין הסנהדרין כולה י נ י שמועה, אפילו לאחד מן הדי
מלחוקק חקיקה חדשה. רק במקום בו אין שמועה, אין נורמה מקובלת, יש מקום לחקיקה
לתו של המחוקק, ולא של השופט. לב שמדובר כאן בהגבלת פעו ־ ם חדשה. חשוב לשי
הגבלת סמכות החקיקה והחידוש של שופט לתחום בו אין הוראה מפורשת של הדין היא
ת, י רתנ ו על המחוקק מבטאת גישה מסו בל במערכת משפטית, אולם הגבלה כז דבר מקו
הנמנעת משינוי של הלכה מקובלת.
ם כי מו ן הנ י הד ־ נים היא איפוא זו: בתי רות האחרו י המקו התמונה המתקבלת משנ
מנועים מלבצע חקיקה שיפוטית. הם חייבים להימנע מכל חידוש, אפילו במקום בו אין
לם . או לו בלבד , ו ן ל, הסנהדרי דו ן הג י הד ת־ ת לבי י קנ בידיהם שמועה. סמכות החקיקה מו
דיה תם אין בי דו או גבלת לתחומים ולשאלות שעלי , המוסמכת לחוקק, מו ן אף הסנהדרי
נים י ית שאנו מאפי נה זו מבטאת גישה מסורתנ הלכה קבועה ומסורה משכבר הימים. תמו
ו ומגבילה אותו יגת ממנ כל, אך מסתי ל ו גדת לחידוש מכ נה, באשר אינה מתנ אותה כמתו
ת חמורות. בהגבלו
נים ותן המלאה למסורת. אף המתו נות הוא נאמנ יות השו הצד השווה לגישות המםורתנ
ר , זולת ערעו ד ג נ ־ ן ו ע י שבהם אינם מכירים בהליך כלשהו המאפשר דחיית המסורת בשל ט
על מהימנותה. המסורתן רואה את מקור תוקפה של ההלכה בעצם קבלתה, ומשהתקבלה,
ור בו המסורתן מהלכה המוחזקת כך לא יחז ית בטעם העומד ביסודה, לפי תנ שוב אינה מו
ועמדו כך, הלכות שמסירתן נאמנה לא י ן ישתכנע שמסירתה פגומה. לפי כ ־ בידו אלא אם
. ן ביקורתי ו י לד
ימוקים ת על סמכותה של המסורת, אין היא משתמשת בנ ית נשענ אף שגישה מסורתנ
ן נ ו ג י בע ן בטעמיהן של ההלכות ו עת מלדו מנ ן היא נ , ואי ים בלבד י רתנ ם ומסו י תי סמכו
רק לשם ימת, אלא אך ו נת ההלכה הקי ך לשם בחי ר ע ו נ נ ן כזה אי ו י , ד . ברם ב בכתו
ע משימוש במדרש מנ ו נ נ יג איפוא משימוש במדרש יוצר, אך אי ביסוסה. המסורתן מסתי
ר המופיע במשנה, עז י אלי ל למצוא שוב בסיפור על רב כ ו ך נ כ מקיים. דוגמה מובהקת ל
במסכת נגעים, ט, ג:
3 9 ן? ך ידו בהרת כסלע, ומקומה צרבת השחי ״שאלו את דבי אליעזר: מי שעלתה לתז4 0 ו ר י סג אמר להם: י
ן אינה פושה, ולמחיה אינה ו יה, ולפשי ל שער לבן אינה ראו ד ג : למה? ל אמרו לו4 מטמא?1
39 מה דינו של מי שעלתה בכף ידו בהרת >סוג גגע< שגורלה כסלע (מטבע) והיא ״יושבת־
על גבי צרבת השחין?
40 על הכהן להסגיר את הנגע ולראות אם יעלו בו סימני טומאה.
41 מדוע יסגיר, הרי אין אפשרות שנגע מסוג זה יטמא? שלושת סימני הטומאה של נגעי
־ ־ אם עלו בנגע לפחות שתי שערות לבנות, ״פשיוך - אם פשה העור הם: ־שער לבן
־ - אם נראה בנגע בשר בריא כשיעור (התפשט) הנגע לאחר היסגרו; ־מחית בשר חי
עדשה המוקף מן הנגע ןראו ויקרא, יג; וכן במבוא למסכת נגעים של ח׳ אלבק ששה
472
עיוני משפט כב | תשנ״ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית מן בית שמאי ומת הלל
4 2 ס ותפשה. ו אמר להן: שמא תכנ
" ז ס י ר ג : והלא מקומה כ אמרו לו
אמר להן: לא שמעתי.
ו רבי יהודה בן בתירא: אלמד בו? אמר ל
! ן ם הי י חכמי ר ב ים ד : אם לקי אמר לו4 4 . ו כ ו ת ו ויפשה ל לד לו שחין אחר חוצה ל ו אמר לו: שמא י
ם ־ של טי טו ״ [ההדגשות בצי ם. י חכמי ר ב מת ד ל אתה שקי ו ד ם ג : חכ אמר לו
המחברים.]
, רבי אליעזר משיב תשובה ברורה: ״יסגיר״; אולם משנשאל לטעמה של ן ן הדי י י לענ
רא, מבקש , רבי יהודה בן בתי ו ד , תלמי ההלכה הוא משיב ״לא שמעתי״. לשמע תשובתו
תו של ר מתנה זאת בתכלי עז י אלי קו שלו להלכה המוקשית. רב ימו רשות להציע את נ
עדה ו כן להאזין לסברה רק אם נ ר מו עז י אלי . רב ־ ן ים דברי חכמים - הי הטעם ״אס לקי
ו ״חכם ד , החמיא לתלמי ו ההלכה ונחה דעתו לבסס את ההלכה המקובלת. משהוסברה ל
ו היוצר והמחדש, אלא נ ל״ לפי רבי אליעזר אי ל אתה שקימת דברי חכמים״. ״חכם גדו ו ד ג4 5 ם. י המשמר והמקי
ם ו ם לקי י ל כ ו של המסורתן כ די ים של הסברה והמדרש משמשים בי י הכלים הפרשנ
דברי חכמים ולביסוס ההלכה המקובלת, אך לא לשם המרת הלכה קיימת בחדשה. אולם
ן הם דם, אי ן ביקורתי בשמועות שבי ו ס מקיימים די י רתנ ימה אין מםו אף שבביתם פנ
ות י להי ך הוא, המסורתן עשו ולתם. נהפו ם בהכרח ממחלוקת ומפולמוס עם ז י רתע נ
ן, אלא שמטרת הפולמוס תהיה תמיד לבסס את עמדתו שלו או לתקוף את י פולמוסן מצטי
ע, שהרי עמדתו אינה ת להשתכנ ו נ ו כ ך נ ם לפולמוס מתו נ כ , אין המםורתן נ בו רי עמדת י
, ו תי בי המסורתן לשם חיזוק עמדו ירת הפולמוס נועדה לג יה בטעם, כי אם במסורת. ז תלו
גר על עמדות היריב. לצד קריאת תי
. ל תנאי ו רואה עצמו מחויב למסורת בכ נ , לעומת זאת, אי ־מסורתן נליסט האנטי ו הרצי
ר רתן מכי מםו ־ טי יה של מסורת, כמו בטעמה. האנ בו ו מותנה בגי נ תוקפה של ההלכה אי
ם י י ו ש ם ע נ י ו א ל ל ם ה י נ מ י ס ת ה ש ו ל ת (1959) 195). ש ו ר ה ר ט ד , ס ם י ש ר ו פ ה מ נ ש י מ ר ד ס
ן י ח ש ה ר ו ש ב ר ה ו ע ה ל ש ו ו פ נ י ן א י ח ש , ה ד י ף ה כ ל ב ד ו ג נ י ר א ע י : ש ה ה ז ר ק מ ם ב י י ק ת ה ל
. ה י מח א ב מ ט ו מ נ י א
ך ו ת ה ל ש פ ת ר ו ו ז ח ן ת כ מ ־ ר ח א ל , ו ו נ ר ט פ ן י ה ו כ ה ר ו ג ס ה ע ה ו ב ף ש ו ס ת ב ר ה ב ס ה ו נ כ א ת מ 42 ש
. ו נ א מ ט י ן ו י ח ש ה
ר ח א ס ו ו נ כ ם ה ו א ל י פ א , ו ם י ר ג א כ ל ו א נ י ה א י ת ח ת ן ש י ח ש ם ה ו ק מ ת ש ר ה ב ן ב י ד ה ה י ה ה י 43 מ
ם י ר ג ט מ ע מ ת ת ס ו ו נ כ ם ת א . ו ן ו י ש ב פ ש ח ו נ נ י א ר ש ו ע א ל ל ן א י ח ש ה ל ש פ א ת , ל ה ש פ ת
. ה ש ד ת ח ר ה ב ה כ נ י , ד ש ד ח ה מ ש פ ם ת א , ו ה ה ל כ ל ה י ש מ א כ י י ה ר , ה ן ה כ ו ה נ ר ם פ י ו
ב ש ח י ז י א ו ו כ ו ת ה ל ש פ ם י י י ק ן ה י ח ש ה , ו ף ס ו ן נ י ח ר ש ג ס ה ע ה ו ב ף ש ו ס ר ב צ ו ו י א י מ 44 ש
. ן י ך שח ו ת ה ל ש ו ן פ י ח ש א ש י ה ה כ ל ן ה כ , ש ן ו י ש פ ל
, ה נ ש מ ם ב ע ג י פ ו , מ א ר י ת ן ב ה ב ד ו ה י י ב ר ר ו ז ע י ל י א ב ן ר י ח ב י ש ־ ו ו ד ת ו ו א ב , ו ה מ ו ר ד ו פ י 45 ס
. , ז א , י ם י ע ג נ
473
חיים שפירא, מנחם פיש עיוני משפטככ | תשנ״ט
פרך ו דו אם י ור בו מהלכה הנקוטה בי כן לחז ן ובחינה של המסורת, ומו ו ך של די בהלי
ית אפשר למצוא בדרך לימודו של רבי עקיבא, רתנ מסו ־ טי י מובהק לעמדה אנ טעמה. ביטו
בפי שהיא מתוארת בתוספתא, זבים, א, ב:
״כשהיה רבי עקיבא מסדר הלכות לתלמידים אמר:
ל מי ששמע טעם על חברו יבוא ויאמר. כ
חלקו בית ר בר׳ יהודה איש ברתותא: לא נ ן משם רבי אלעז ו רבי שמעו י אמר לפנ
שמאי ובית הלל וכוי.
ותן את הטעם. ל הקופץ משתבח אלא בנ אמר [רבי עקיבא]: לא כ
כר. ך אמרו בית הלל לבית שמאי ו ו רבי שמעון כ י אמר לפנ
״ . ן י שמעו ב י ר ה כדבר נ ות שו בא להי י עקי ר רב ז ח
י ד י ־ ל עת ע נ תו להתפלמס מו ו נ ו כ י עקיבא מזמין את הביקורת ואת המחלוקת. נ רב
רתן מקדם בברכה את מסו ־ טי . האנ דו ן את המסורת הנקוטה בי ד ולבחו ן ללמו ן כ רצו
, אלא ן בפולמוס לשמו י י נ י מי שדעתו שונה. אולם אין הוא מעו ד י ־ ל האפשרות שיבוקר ע
ן מצטט מסורת ת טעמה של ההלכה, אין הוא מתרשם רק מכך שרבי שמעו חותר להבנ
ן תן את הטעם״. ברם, משנתן רבי שמעו ו ל הקופץ משתבח אלא בנ אחרת משלו - ״לא כ
י רבי שמעון. את הטעם, השתכנע רבי עקיבא וחזר להיות שונה כדבר
רתן בחיוב. מםו ־ טי , הרואה את המחלוקת בשלילה, רואה אותה האנ רתן ד למסו ו ג י בנ
ותר ן נמרץ י ו ת, אלא מקדמם בברכה, בהיותם מבטיחים די דעו ־ קי לו ך מחי ו ב ו נ נ הוא אי
ד המסורתן מייחל להסכמה ך בהיעדר יריב של ממש. בעו ו גל לער משהיה הוא עצמו מסו
ת חו ו נ ־ י רתן א מםו ־ טי ר, חש האנ ל חמו ת תוצאה של קלקו הדעו ־ קי ו ל רחבה ורואה בחי4 6 ת. מטי טו ך מהסכמה ומקבלת מרות או בו ־מסורתן נ דווקא בהיעדר מחלוקת. האנטי
ן בכלי אחר - טמאין. האשה שלשה בערבה, האשה והערבה - טמאים טמאת ואם פנ
רות כדברי בית תו לכלי אחר טמא. חזרו בית הלל להו שבעה והבצק טהור, ואם פנ
שמאי.״
476
עיוני סשפטכב | תשנ׳׳ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא-הלכתית מן מת שמאי ובית הלל
ן במקבילה ו המחלוקת המופיעה במשנה מנוסחת כמחלוקת םכמטית, אולם על סמך עי4 9 , ם י ת ב ן ה ים פולמוס בי ת, ה, יא, מסתבר שסביב מחלוקת זו התקי בתוספתא, אהלו
וחזרתם של בית הלל מדבריהם היא תוצאה של פולמוס זה:
י יהושע: בושתי מדבריכם בית שמאי, אפשר אשה ועריבה טמאין טומאת ״אמר רב
ו י ן טמא טומאת שבעה ומשקין טהורין? אחר שעמד, אמר לפנ שבעה ובצק טהור? לגי
, ך טעם שבית שמאי אומרים בו י , אומר לפנ די בית שמאי: רבי ד אחד מתלמי תלמי
כי יש : טמא. ו ו של עם הארץ מהו טמא או טהור? אמור [אמר] לו : אמור, כלי אמר לו
ך עם הארץ על כי אומר ל ו של חבר? דבר אחר: ו ל כלי ן יציל זה ע טמא מציל, אם כ
ו את ו אבל כשטהרנ כו עצמו טהרנ ן ומשקין בתו כלי ו או ו שהוא טמא כשטיהרנ י כל
נה כדברי התלמיד. אמר רבי יהושע: . חזר רבי יהושע להיות שו ך ולו ו ל הכלי טהרנ
נמיתי לכם עצמות בית שמאי.״
ן משמם של י לפי התיאור המפורט של הפולמוס כפי שהוא מופיע בתוספתא, המתדי
ר ע כאחד מתלמידי בית הלל וממשיך דרכם בדו דו בית הלל הוא רבי יהושע. רבי יהושע י
י יהושע עם בית . נוסח המשנה ״חזרו בית הלל״ משקף את זיהויו של רב שלאחר החורבן5 0 . ל ל ג מוסמך של בית ה ן נצי הלל וראייתו כעי
ד מקרה לרשימת ל להוסיף עו כ ו , נ י יהושע עם בית הלל בהסתמך על זיהויו של רב
החזרות של בית הלל. במשנה, נדה, ב, ד, נשנתה מחלוקת הבתים:
ר ל תשמיש ותשמיש, או תשמש לאו י עדים על כ ״בית שמאי אומרים: צריכה שנ
49 גם המשנה הקודמת (אהלות, ה, ג) מנוסחת באופן סכמטי: ״בית הלל אומרים מצלת על
הכל ובית שמאי אומרים אינה מצלת אלא על האוכלים ועל המשקים ועל כלי חרס. חזרו
בית הלל להורות כבית שמאי,״ ואילו הפולמוס מתועד במשנה המקבילה בעדויות, א, יד,
המובאת למעלה. תופעה זו היא ביטוי לכך שהיו מחלוקות שנשנו במקביל בשתי
ו חשוב להדגיש שאת כל נ נ י י הצורות, הצורה הסכמטית וצורת הפולמוס. אך לענ
חזרותיהם של בית הלל יש לראות במסגרת פולמוס.
50 מכוחה של דוגמה זו בא אפשטיין, לעיל הערה 11, בע׳ 61, למסקנה ״שכל הדברים שחזרו
בית הלל להורות כדברי בית שמאי - משנת רבי יהושע היא״. (הטיעון המופיע בדבריו
של התלמיד ״כשטיהרנו אוכלין ומשקין בתוכו עצמו טהרנו וכר״ הוא הטיעון המופיע
בפולמוס במשנה, עדויות, א, יד. דמיון זה מעלה את האפשרות שאין אלה שני פולמוסים
נבדלים, כי אם שתי הלכות התלויות בעיקרון אחד שנידונו בפולמוס אחד. וראו גם
להלן את הדיון במשנה בכלים, ט, ב.)
51 ״עדים״ הן המטפחות בהן בודקת האשה את עצמה אם היא טהורה או אם ראתה דם נידה
והיא טמאה.
477
חיים שפירא, מנחס פיש עיוני משפט כנ | תשנ״ט
כם, ליחוש שמא תראה טיפת דם כחרדל ת הלל: לדברי ״אמרו להם בית שמאי לבי
בביאה ראשונה ותחפנה שכבת זרע בביאה שניה.
ק והולך מו י ך הפה שמא נ כם ליחוש עד שהרוק בתו אמרו להם בית הלל: אף לדברי
הוא. אמרו להם: לפי שאינו דומה נימוק פעם אחת לנימוק שתי פעמים.״
ומייד לאחר הפולמוס:
״תניא: אמר רבי יהושע: רואה אני את דברי בית שמאי.״
קשה לדעת אם מדובר כאן בפולמוס אהד, ובו רבי יהושע הוא המתדיין בשמם של בית
י פולמוסים, י לשנ ו בשם בית הלל, או שיש כאן ביטו הלל והוא גם מי שחזר בו מדברי
ן הבתים בדור מוקדם והאחר בו בחר רבי יהושע להורות כבית שמאי. בין ערך בי האחד שנ
ת שמאי כתוצאה , פוסק כבי ל י יהושע, איש בית הל ו מקרה בו רב נ י נ , לפ ך ן כ בי ך ו כ
מפולמוס שהתקיים בין הבתים.
ם, ט, ב: רישום נוסף של חזרה של בית הלל מדבריהם מופיע במשנה, כלי
נה באהל נתו ל ו ״חבית שהיא מלאה משקץ טהורץ ומניקת בתוכה, מוקפת צמיד פתי
ת הלל בי יקת טמאה. ו ן ומנ המת - בית שמאי אומרים: החבית והמשקה טהורי
אומרים: אף מניקת טהורה. חזרו בית הלל להורות כבית שמאי.״
נם מתעדים פולמוס ו מנוסחת בצורה סכמטית בלבד, והמקורות אי נ י המחלוקת שלפנ
נו עד כה, אין להניח שבית הלל חזרו ן הבתים בשאלה זו. אולם לפי מה שראי שהתקיים בי
רות ו בית הלל להו ע נ כ ח בין הבתים בו שו שי ־ ו ת שמאי מבלי שהתקיים ד רות כבי להו
י במחלוקת הפרשנים. ו י בפירושה של המשנה השנ נה של חידה זו תלו ת שמאי. פתרו כבי
ה במסכת נ ו ד י נה במשנה זו זהה לשאלה שנ דו י י המשנה, השאלה הנ ב פרשנ ו לדעת ר
" לפי שיטה זו, הפולמוס . ל ות, א, יד: האם כלי חרס המוקף צמיד פתיל מציל על הב י עדו
וספת של בית ן כאן חזרה נ , ואי ד ת, א, י ו י במקרה זה הוא הוא הפולמוס המתועד בעדו
" מדובר , ו נ ת הלל, אלא רישום אחר של אותה מחלוקת. אולם, לפי פירוש הרמב״ם למשנ
. לפי יקת, הפתוחה לחוץ, מקבלת טומאה אם לאו נה אם המנ י י במחלוקת אחרת, שענ
ת ת מ א מ ו י ט נ פ ו מ ם ב י א צ מ נ ם ה י ר ב ל ד ל ע י צ ה מ ס כ מ ק ב ד ו ה מ ר ו ו ג ס ר ש ו ה ס ט ר י ח ל 52 כ
ל ל ע י צ י מ ל כ ס ה ה א ן ז י י נ ע ם ב י ת ב ו ה ק ל ח . נ ( , טו ט , י ר ב ד מ ב ) ג ג ־ ת ר ו ה ק ת ו ת א ח י ת ו ר ש ה
י ר ב ד , כ ם י ר ח ם א ר י ח ל כ ן ו י ק ש מ ן ו י ל כ ו ל א ק ע ו ר , א ל ל ת ה י י ב ר ב ד , כ ו כ ו ת ב ה ש ל מ כ
ם י א י צ ו ה מ כ ר ת ד כ ת ל מ ת ש ר פ ו פ א ש י ם ה י ל ת כ כ ס מ ה ב נ ש מ ת ב ר כ ז נ ת ה ק י נ מ . ה י א מ ת ש י ב
ו ל י א , ו ה א מ ת ט ק י נ מ ן ה כ י ל ע , ו ם י ל צ י ם נ נ י ת א כ ת י כ ל , כ י א מ ת ש י י ב פ . ל ם י ק ש מ ת ה א
ו נ ת נ ש מ ת ב ק ו ל ח מ , ה ר מ ו ל . כ ה ר ו ה ת ט ק י נ מ ן ה כ י ל ע , ו ם י ל צ י ת נ כ ת י מ ל ל כ ל ת ה י י ב פ ל
ש ״ א ר ה ש ו ״ ר ו ה ש ר י ך פ , ג). כ , ה ת ו ל ה ת א כ ס מ ב ו ד ( , י , א ת ו י ו ד ע ת ב ק ו ל ח מ ה ל ה ז
. ד ו ע א ו ר ו נ ט ר ב ה מ י ד ב ו ׳ ע ר ו
ת ג ש ת ה ם א ו ש א ר ה ז. ו כ ל , ה ב ק כ ר , פ ת ת מ א מ ו ת ט ו כ ל , ה ה ר ו ה ת נ ש מ ר ב כ ז ה נ ו ז ש ו ר י 53 פ
. ה נ ש ף מ ס כ ת ה ב ו ש ת ד ו ־ ב א ר ה
478
עיוני משפט כב | תשנ״ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית בץ בית שמאי ובית הלל
קבל את פירושו של הרמב״ם, מדובר במחלוקת אחרת ובחזרה נוספת של בית הלל. אם נ
ן הבתים ושלא ים בי ס נוסף שהתקי למו ד לפו ו שרי נ י נ פ צטרך להניח שיש ל פירושו נ
" . ו נ תי ו ר השתמר במקו
ו שישה או שבעה מקרים בהם בית הלל חוזרים בהם מדבריהם נ די , בי סיכומו של דבר
ך את משקלו כתוצאה מפולמוס עם בית שמאי ומקבלים את עמדת בית שמאי. כדי להערי
ור בהם , מצד אחד, עם שיטת בית שמאי, שאינם נוהגים לחז ותו ו להשו נ י של מספר זה על
ך ל הפולמוסים. לשם הערכת משקלן היחסי של החזרות בתו ו ל , ומצד אחר, עם מכ ל כל
ן וההכרעה בפולמוס. חזרה ך הטיעו ו ניתוח קצר של הלי ל הפולמוסים נדרש מאיתנ ו ל מכ
ך את י ס. אם רוצים להער של צד עשויה להתרחש רק במקרה בו הוא נוצח בפולמו
ך איפוא להשוות את מספר החזרות למספר שכיחותן של החזרות בשיטת בית הלל, צרי
יכוח אינה ו הפולמוסים בהם נוצחו ובהם היתה החזרה אפשרית. הקביעה מתי צד מנצח בו
ן להערכה ים ולשיפוטם, דבר הנתו נ עו ם של הטי נ כ כנס לתו יבת להי פשוטה, והיא מחי
ה ד י מ ־ ל אמת ו להסתמך ע קשנ , בי ך ע מכ מנ י ה י ל ד . כ סובייקטיבית של הפרשן
, ו ב י ר ה מסלק את י ענ לא נ ן ו ת היא כי המשיב אחרו רו ת. ההנחה במקו בי קטי י בי או
ב י גם בטי ת, והדבר תלו י דה בלעד מי " אומנם, נראה שזו אינה אמת־ . ו צח ו ־ מנ נ י דהי
, אכן יש לראות במשיב האחרון מנצח, אולם אם זה ן התקפי עו הטיעון האחרון. אם זה טי
ו של המשיב, אלא חזרה למצב שקול. הערכת נ , אין בכך משום הוכחה לנצחו ן הגנתי עו טי
ן ר. לכ ע, כאמו מנ ו מבקשים להי מכך אנ , ו ה אף היא בפרשן י ו ן תל עו הטיב של הטי
ל להיחשב כו ו י נ הסתפקנו בעצם הקביעה מי משיב אחרון, מתוך הנחה שהמשיב אחרון אי
ן ן התקפי - הוא המנצח, ואם השיב בטיעו עו יכוח. אם הוא משיב אחרון בטי ו למפסיד בו
ל עמדתו ולא הפסיד. הגנתי - הרי הגן מכל מקום ע
נה־עשר פולמוסים בית הלל נת־המצב של תוצאות הפולמוסים היא כדלהלן: בשמו תמו
ם, ובפולמוס אחד יש י נ ם, בחמישה־עשר בית שמאי משיבים אחרו י נ הם המשיבים אחרו
ותר יים להיחשב למפסידים בלא י , בית הלל עשו מד 5 בלו 6 . ן ו י ו הצהרה מפורשת על שו
ל אלה יש רות כבית שמאי. ע מאשר חמישה־עשר פולמוסים, ובחמישה מתוכם חזרו להו
לים ברשימת הפולמוסים, בהם חזרו בית הלל להורות להוסיף עוד שני מקרים, שאינם כלו
כבית שמאי.
ת מצד בית הלל י נ ו ת עקר ו נ ו כ ר על נ רו ד איפוא בבי קורפוס פולמוסי הבתים מעי
ד ג נ ־ ן ו ע י ור בהם מהלכה המוחזקת בידם כאשר זו מוכחשת או מופרכת מכוחו של ט לחז
נים נשמרו הן בצורה סכמטית והן בצורת פולמוס (משנה, י י 54 וכבר ראינו שאותם ענ
אהלות, ה, ג, לעומת עדויות, א, יד, ומשנה, אהלות, ה, ד, לעומת תוספתא, אהלות).
55 ראו למשל ירושלמי, תרומות, מג, ע׳׳ב, וכן תוספתא (צוקרמנדל), סוף מקוואות, 660
ומקבילות.
56 ראו פירוט בנספח. מעניין לשים־לב שמכלול הפולמוסים אינו מעיד על הכרעה חד־
משמעית לטובת בית הלל, אלא על תמונה מאוזנת למדי. יש בכך כדי לבסס את מידת
האותנטיות של המסורות, שכן יש לשער שעורכים מאוחרים היו דואגים לסיום המבטא
את ההכרעה כבית הלל.
479
חיים שפירא, מנחם פיש עיוני משפט כנ | תשני׳ט
ת י רתנ מסו ־ טי אנ ת ו ליסטי נ ו ית לעמדה רצי נ י פי ר, גישה או ו היא, כאמו . גישה כז הלכתי
רתן להעמייד את ההלכה מסו ־ טי תו של האנ ו נ ו כ נ י מובהק ל . היא מהווה ביטו י באופן בלעד
י רת, ואף להסיק מכך את המסקנות המתבקשות עד כד קו דו במבחן הבי בלת בי המקו
. ו ו של יריבי דו בז המרת ההלכה המוחזקת בי
פי ששורה ארוכה של פולמוסים מעידה עלי ו אצל בית שמאי. אףי לא מצאנו גישה כז
ור בהם מדבריהם י בית הלל, לא מצאנו שהם נוהגים לחז ד י ־ ל על הבסת חכמי בית שמאי ע
ית לעמדה נ י פי , והיא או ל הראי של גישת בית הל ת־ נ ת הלל. זוהי תמו י ב ת כ רו להו ו
. י ל נ ו ן רצי עו ה להמירה בשל טי נ ו כ נה נ ת, הדבקה בכוחה של המסורת ואי י רתנ המסו
ל ־ לא על עצמו יצא , וכדרכם של יוצאים מן הכל ו ל זה מצאנ ל כ אומנם, חריג אחד ל
נו: י . במשנה, תרומות, ה, ד, שנ לו ל הכלל כו ללמד, כי אם ע
. ן ״סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה טהורה בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירי
ים מה אמרו בית הלל לבית שמאי: הואיל וטהורה אסורה לזרים וטמאה אסורה לכהנ
טהורה עולה אף טמאה תעלה.
רים את הטהורה, ן לז ן המותדי אמרו להן בית שמאי: לא, אם העלו החולין הקלי
תעלה תרומה החמודה האסורה לזרים את הטמאה?
לאחר שהודו, רבי אליעזר אומר תירום ותשרף וחכמים אומרים אבדה במיעוטה.״
ן נראה שבית הלל הם ן מן המשנה מי הודה למי. אדרבא, במבט ראשו קשה להבי
בכך ם, ו י נ י גרסה זאת, בית שמאי הם שמשיבים אחרו פ ־ ל , ע ת שמאי, שכן שהודו לבי
מי ית הירושלמי על משנה זו שאלו י גי ל את עמדת בית הלל. <5כן, בסו ו כ י כים כב מפרי
" ״ . ד ב ל נו שהודו בית שמאי לבית הלל אלא בדבר זה ב , והשיבו: ״לא מצי ״ הודה למי
נית לשיטת בית י ו אופי תשובת האמוראים חושפת את הכרתם בכך שהחזרה של צד מדברי
הלל ואינה מתאימה לשיטת בית שמאי, וכי יש לראות במקרה זה יוצא מן הכלל. תשובת
נתמכת גם על הוכחות אחרות. אולם הירושלמי מבוססת על מסורת פרשנית של המשנה ו
ר את שורש הבעיה הפרשנית שבמשנה: ״בית שמאי ד הירושלמי מתעקש לפתו התלמו
י לון?״ הבעיה נעוצה איפוא במבנה הפולמוס: הייתכן שבית שמאי ן מודי ו נ ן ואי ן לו מסלקי
, רבי ו ים ומסלקים את בית הלל והם שנאלצים להודות? בתגובה לשאלה ז נ משיבים אחרו
אבין מצטט מברייתא אחרת את תשובתם האחרונה של בית הלל, שנשמטה מן המשנה:
״ומה טהורה שהיא בעלן מיתה אצל הזרים עולה, טמאה שהיא בעשה אצל הבחנים לא כל
ת, ו, שכן.״ תשובה זו אכן מתועדת בגרסת הפולמוס המובאת בתוספתא (תוספתא, תרומו
ם, ד<. השוואת המשנה לתוספתא מגלה שהתוספתא מציגה פולמוס מלא בן חמישה שלבי
ים ומסלקים את בית שמאי, ואלה נאלצים להודות. נ ובו אכן בית הלל הם המשיבים אחרו
כח ו נ נה מותירה מקים לספק: בית שמאי הם שחזרו בהם! ל ן אחרת: התוספתא אי לשו
יתן לשאול אם הצנעתו של העובדה שמדובר במקרה יחיד בו בית שמאי חוזרים בהם, נ
, ן ו נת מכו ו ו לי מסורות, או שמא מעשה שנעשה בכ ו לג ן מקרי של ג י י ק ענ מקרה זה היא ר
ו המקור היחיד בו בית שמאי נ י לשאלה זו נידרש לקראת סופו של המאמר. מכל מקום, לפנ
57 ירושלמי, תרומות, פרק ה, הלכה כ, מג, עי׳ג.
480
עיוני משפט כב | תשנ׳׳ט פולמוסי הבתים: המחלוקת המטא־הלכתית בין בית שמאי ובית הלל
י אמוראי ד י ־ ל ו כיוצאת מהכלל ע ון עובדה ז ך צי מוצגים כמי שחזרו בהם מדבריהם, תו
ישראל. ארץ־
בי יאופרמי י מעשי ל לחזור בהם מהלכה המוחזקת בידם היא ביטו תם של בית הל ו נ ו כ נ
רך זיהוים של חן עיקרית לצו בו ־ ן ן ראוי לאמצה כאב לכ ת, ו י רתנ מסו ־ טי לם אנ עו סת־ לתפי
ק אם אפשר ו בד נ ם, ו ריקה של הפולמוסי ס. עתה נפנה לרטו י רתג מסו ־ טי ל כאנ בית הל
ת ו הלכתי ים שהצדדים מעלים את השתקפותן של העמדות המטא־ נ עו ן הטי ו ו לראות במג
של הבתים.
ד. דרכי הטיעון
אפשר למיין את סוגי הטיעונים המופיעים בפולמוסים לפי המיון הבא:
. ( 5 8 ם(מדרש הלכה מגזירה שווה ומקל וחומר י י ג ו ל ם אנ י נ עו (א) טי
. ( 5 נים פרשניים (מדרש הכתוב של המקרא ומסמכים אחרים9 (ב) טיעו
נים ממעשה או משמועה. (ג) טיעו
ים. ים ערכי נ עו (ד) טי
1. טיעונים אנלוגיים ופרשניים
סקירה של הפולמוסים מגלה ששני הבתים עושים שימוש דומה במדרש הלכה ומרבים
ן הם 6 כ 0 . ה ד ז ג נ ירה שווה זה כ ם של קל וחומר ושל גז י י ג ו ל ם אנ י נ ו ע להשתמש בטי6 1 . הם י נ י ים, ללא הבדל של ממש ב י ם פרשנ י נ עו , בטי מר ב, כלו משתמשים במדרש הכתו
ם זאת היסב. הפולמוס י , מדג ם טוב, שנראה להלן ו ת בי ו רבנ ן סמיכת הקו י י הפולמוס בענ
ו מתכוונים כאן לגזירה שווה במובנה הקדום, הפרשני־ההגיוני, של השוואת הדין 58 אנ
ת־ י ים דומים (ראו למשל משנה, ביצה, א, ו), ולא לגזירה שווה הטכנ נ י י בשני ענ
